אתה טוען שאתה מכיר אותי,
אבל זה לא באמת נכון.
אתה טוען שחיכית הרבה זמן לפגוש אותי,
אבל אין לך מושג מי אני היום.

פעם חשבתי שהכרתי אנשים,
הייתי נאיבית, הייתי קטנה.
וסמכתי עליהם.
סמכתי עליהם שידעו להתנהג אליי בצורה טובה
סמכתי עליהם שיאהבו אותי כמו שאני אוהבת אותם.
סמכתי עליהם לראות מעבר לדברים הקטנים.
אבל הם פגעו בי.
ואני השתניתי. נהייתי אדישה.

ופעם חשבתי שהחיים שווים מאמץ,
הייתי נאיבית, הייתי קטנה.
ואהבתי את החיים.
אהבתי לנשום את האוויר של הגשם הראשון,
אהבתי לראות את הפרח המלבלב של האביב.
אהבתי לחיות, והחיים חייכו אליי.
אבל אז החיים איכזבו אותי,
הלכו להגיד שלום ולשמח אנשים אחרים.
ואני השתניתי. נהייתי פסימית.

אתה טוען שאתה מכיר אותי,
אבל זה לא נכון, כי אני בעצמי לא מכירה אותי.
אתה טוען שחיכית הרבה זמן לפגוש אותי.
אבל אתה לא באמת פגשת אותי כי נעלמתי ממזמן.

אני לא האופטימית, הנאיבית והמאושרת שהייתי בעבר.
ואתה לא מכיר אותי. לא באמת.

כי אפילו אני לא יודעת מי אני, ולאן נעלמתי.

אני נמצאת אי שם, מעבר ימים והרים של עבר.
תסע לטיול של היסטוריה, שם הכל היה טוב,
וכשתמצא אותי, את אני האמיתית
אל תהסס לכתוב...