יכלתי לראות את העצב בעיניים שלה כשהיא החזיקה את בובת
הדינוזאור הקטנה שהוא הביא לה, לובשת חולצה לבנה ועליה ציור של
לב שדרכו עובר חץ ועליו רשום השם שלה. אני שוכב במיטה על יד
העצב שלה ולא מוצא את עצמי, בערך כמו שאני לא מגיע אליה או
נוגע בה. סוג של נתק עצוב ומצער על זמן שפעם היה לנו יחד
ורגשות אחת כלפי השני שנעלמו ואולי לא היו קיימים אף פעם. פשוט
שנינו היינו עיוורים.
היא כל הזמן מתנצלת שהיא בוכה לי ומבלבלת לי את המוח, או מדברת
עליו יותר מדי ושואלת אותי אם לא כואב לי לשמוע את זה ואם אני
כבר לא אוהב אותה כמו פעם.
קשה לי גם לדעת מה היא בדיוק רוצה לשמוע ולעצמי אני מחליט ש...
למי זה כבר משנה. אני עונה לה שאני אטום ומרגיש שלא יצא ממני
כלום. היא לא מגיבה.
אני חושב על מה שהיא אמרה לי לפני כן, כמה דקות קודם - שאני כל
הזמן מנסה להצחיק, כשבעצם אני בכלל לא מצחיק ושכדאי לי לשתוק.
זה קצת מעליב, למען האמת, אבל אני לוקח את מה שהיא אמרה לתשומת
לבי ושוכב בשקט לידה. הגב נשען על הבגדים שפזורים על המיטה
והעיניים מסתכלות על מנורת "איש העכביש"         (שככה אני
קורא לה כי מצויירים עליה כל מיני קווים שנראים כמו קורים).
"על מה אתה חושב עכשיו"? היא שואלת אותי ואני אומר לה שאני
חושב שאני אטום ושלא יצא ממני שום דבר, למרות שאני בעצם לא ממש
חושב על כלום עכשיו.
בא לי לנפץ דברים, לשבור, להכאיב, להרגיש, להסתכל על חפץ
שקיבלתי במתנה ממישהי, מתישהו בעיניים רטובות ועצב פנימי עמוק.
משהו עם ציור של לב, שדרכו עובר חץ ומפלח אותו, חוצה אותו
לשניים ואולי הורג אותו ישר במקום.


5.9.1998                                              
23:45