כבר חודשיים שהיא בסדר, מסתדרת איכשהו עם מנות קטנות, מדודות
היטב. נזהרת לא להתמכר, מרגישה כמו שהרגישה פעם, בטיול שנתי,
כשעמדה על קצה הר ארדון, בקצה המכתש הגדול, והכל היה כל כך יפה
והיא כל כך רצתה לקפוץ אבל ידעה שאסור.
והיא כל כך רוצה ליפול, לעוף, לצוף, באגם שוקט או ים גבה-גלי,
לא משנה, רק לא זה. רק לא הידיעה הזאת שתמיד יש מחר, ושתמיד
צריך לקום אליו, להתלבש יפה ולחייך.
היא כבר ממש נקיה. יש רגעים שהיא חושבת שהיא תצליח, ושאולי יום
אחד היא תוכל לשבת על מרפסת בית בכפר, ולגדל שיער וכלב ולהכין
ריבות. ואז פתאום, בלי התראה, היא נופלת שוב. מספיקה מילה אחת
שהוא אומר לא במקום, או שלום שהוא שוכח להגיד, כדי להוריד אותה
למטה חזק. אבל באיזשהו אופן מוזר ומצחיק ומפחיד, היא דווקא
שמחה כשהוא עושה את זה, כי אז היא מרגישה חיה. והיא כל כך
מתגעגעת לתחושת החיות הזאת.
מישהו פעם אמר לה שהיא חייבת להפסיק עם הלונה פארק הזה של
רגשות, במיאוס נדוש עד כדי ציניות. אבל היא לא יכולה, יודעת
שברגע שהתמכרה, כבר אין דרך חזרה.