נכנסת לתוך מגדל ענק, השער הגדול והחלוד נפתח. אותה ילדה קטנה
שלובשת בפעם הראשונה את שמלתה בצבע הסגול כהה. זהו מקום אפל
וחשוך, לפחות כך היה נדמה לה. היא הסתכלה על הבניין ונראה לה
שהוא מגיע עד השמיים. אביה נשק לה והלך לדרכו היא עשתה צעד
למרות אימתה, בשניה שחצתה את סף השער, המקום השתנה לגמרי, הוא
נמלא חום. היא ראתה ילדים בגילה, וכאלה שהיו בוגרים יותר
משחקים בכדור ומצחקקים. נשמעו אושר ושמחה בצחוקם, הילדה הקטנה
בשמלה הסגולה נרגעה מעט, וחשבה לעצמה אולי היום הזה לא יהיה כל
כך נורא אחרי הכל. היא קיפצה לדלת העץ הענקית וחצתה אותה,
לעיניה נגלה מסדרון ארוך מלא ילדים, הם נעו לכוונים שונים,
והיא תהתה אם תצליח לעבור דרכם. היא הביטה סביב ולמזלה גילתה
שהחדר שבו היא אמורה להתייצב היה מולה. היא הסתכלה על ידה
שעליה כתב בבוקר אבא את מספר החדר "126". היא הרימה את מבטה
ובדקה שאכן על הדלת היה חקוק 126. אבלין, הילדה בשמלה הסגולה,
אזרה אומץ ועברה דרך הדלת. הדלת ננעלה מאחוריה והיא יכלה לנשום
לרווחה, אבלין כרגע דרכה על קרקע בטוחה. אשה לבושה בשמלה
פרחונית שמחה, כזו שגרמה לאבלין בחילה, קרבה אליה, התכופפה ואז
החלה לדבר לאבלין כאילו שהייתה בת שלוש, בעוד שגילה היה כפול
מזה. אבלין לא הבינה מלה ממה שאמרה אותה אשה, וחייכה מעין חיוך
מאולץ. אבלין הייתה מאז ומתמיד ילדה עצובה, ייתכן שזו הייתה
ההשפעה של מות אמה בעת שילדה אותה. למרות כל אותם נסיונות אביה
למלא גם את מקום אמה הוא לא הצליח, והוא אכן היה אדם חביב אך,
אבלין לא יכלה לתקשר אתו והמצב החל כבר להגיע אליו, והוא כבר
לא היה אותו אדם שמח ומאושר כבאותם ימים שנודע לו לראשונה
שאשתו בהריון. נתנאל תמיד רצה בת קטנה, שיוכל לפנק ולנהוג אליה
כאל נסיכה, והכי חשוב לגרום לה אושר אך לצערו אף פעם לא זכה
לראות את בתו מחייכת. האשה בשמלה הפרחונית הובילה את אבלין
לשולחן קטן, שישבו בו כמה ילדים. כולם עסקו אז בציור, וגם לפני
אבלין הונחה פיסת נייר וכמה צבעים אבלין לקחה את הצבעים
והתעמקה בציור. לאחר כמה זמן, כשסיימו כולם לצייר, אספה האשה
בשמלה הפרחונית את הציורים של כל הילדים והחלה לתלות אותם אחד,
אחד על הקיר. לפתע חרדה איומה כיסתה את פניה, היא ראתה את
ציורה של אבלין. אומנם הוא היה הישג מדהים לילדה בגילה, היה
נדמה כאילו צויר על ידי אומן מבוגר הפרטים הקטנים שהיו כה
מדויקים, תוכנו היה זה שזעזע את האשה. אבלין, ילדה קטנה בת שש
שנים, ציירה שמים, אפלים ושער מקום של מתים, אשר כמעה פתוח ויד
בלי דופק שרוצה לצאת. לקח לגברת מספר דקות להתאושש, לחשוב כיצד
להתמודד, היא לקחה את אבלין והזיזה לשולחן ריק, לא נתנה לילדים
להתקרב ועצמה נסתה להתרחק, ניתן היה לחשוב שאבלין היא אדון
האופל בכבודו ובעצמו. בסוף היום חזרה אבלין הביתה, פתחה את שער
גדר העץ הלבנה שסבבה את ביתה, היא נכנסה לתך חצר גדולה שהייתה
מלאה בפרחים. עיניה תפסו ורד אדום שהחל לנבול והשחיר, היא
נכנסה לתך הדשא וקטפה את הפרח, רצה במהירות לתך הבית ואז
לחדרה, לקחה כוס קריסטל עתיקה, אשר ברגע שאור פגע בה הוא היה
מתפצל ויוצר קשת מדהימה, אבלין מלאה את הכוס במים ושמה את הפרח
בה. כשנכנסה לחדרה ריח אבק עלה באפה, החדר היה חשוך ולא נתן
לאף קרן אור לחדור פנימה. אבלין שמה את כוס הקריסטל עם הפרח על
השידה, שנמצאה ליד מיטת האפריון שלה, והתיישבה על המיטה. אבלין
פשוט הביטה בפרח במן נחמה, תמימות מסוימת מלאה את פניה. היא
המשיכה להביט בפרח עד שנרדמה. ברגע שנכנסה אבלין לשינה עמוקה,
קרן אור הירח חדרה דרך הוילונות, התריסים המוגפים וכל אשר חסם
את החלון ופגעה הישר בפרח, לא בשום דבר אחר כאילו היה זה
יעודה, להאיר ולהחיות מחדש את אותו ורד נבול למחצה.

"אבלין, אבלין כבר בוקר" קרא נתנאל, כפי שנהג לעשות כל בוקר.
למרות שידע שאבלין מתעוררת אפילו לפני השמש, קולו הפריע לה
וגרם לה להסיט את מבטה מהפרח השחור בכוס הקריסטל שהייתה סדוקה
מעט בצד. אבלין קמה ממיטתה והלכה לארון, דלתות הארון נפתחו
בחריקה וחשפו בפניה אופל, או לפחות את בגדיה של אבלין שלא היו
שמחים במיוחד, מה שאפיין אותם היה צבעם השחור. מאז ומתמיד לעגו
לה הילדים על בגדיה בהערות שהם מצאו כשנונות כמו "מי מת?" אבל,
לאבלין היתה שלוות נפש ששום דבר לא הצליח להפר או לשבור, שום
דבר לא פגע בה, שלוות הנפש שלה הייתה כמו מעגל אנרגיה שמרחיק
דברים שליליים. בשלב כלשהו חוסר התגובה שלה גרם להם לאבד עניין
ולעבור ל"קורבן" אחר, כמובן שהייתה צריכה לעבור את ההתעללות
הזו כל פעם שעברה בית ספר. היום היא כבר הכינה את עצמה נפשית
לעוד התעלליות. יומה הראשון בתכון, מעין אנחה יצא מפיה לאור
המחשבה. היא הסתכלה פעם נוספת על הארון והוציאה שמלה שחורה.
"יש בשבילך סנדוויץ' על השולחן" אמר אביה כשראה את אבלין יורדת
במדרגות, הוא חייך אליה והיא פשוט בהתה בו. "את רוצה שאני אסיע
אותך?" הוא שאל, אבלין נדנדה בראשה ונכנסה למטבח, היא לקחה את
הסנדוויץ' שהכין לה ושמה אותו בתיק העור הקטן שנח על גבה. היא
לקחה תפוח אדום מקערת הפרות שהייתה במטבח ושטפה אותו. אבלין
נגסה בתפוח בעודה יוצאת דרך הדלת האחורית של הבית, התפוח היה
עסיסי וכששיניה ננעצו בו יצא מיץ. היא הלכה על המדרכה, והייתה
כבר במרחק קצר יחסית מבית ספרה החדש. אבלין החלה לחצות את
הכביש, "תזהרי" היא שמעה צעקה, והסתובבה לברר מה קרה. מכונית
דהרה לקראתה, היא זזה במהירות לצד השני ונפלה על המדרכה. התפוח
האדום נשמט מידה כשהיא נפלה, הוא התגלגל והמכונית עברה עליו
ושברה אותו לחלקים קטנים, הוא עף והתפזר במרחבי הכביש. אבלין
הרימה את מבטה וראתה בחור שהיה מבוגר ממנה אבל לא בהרבה. " את
בסדר?" הוא שאל, ועזר לאבלין לקום. היא הנהנה בראשה לכן, קמה
והמשיכה בדרכה כאילו כלום לא קרה. הוא המשיך לעמוד בנקודה שבה
היא נפלה, הוא פשוט הסתכל עליה מתרחקת. לבסוף אחרי שהיא הייתה
כבר רחוקה אך, עדיין בטווח הראיה, הוא רץ אליה והחל ללכת
לצידה. "אני אריאל", הוא אמר לאחר זמן מסוים, הוא היה יכול
לראות את בית הספר והבין שאין לו הרבה זמן. אבלין הפנתה את
מבטה אליו ונתנה בו מבט מוזר, היא לא הבינה מדוע הוא מנסה
לדובב אותה, היא לא נראית אדם חברותי ואף פעם לא ניסו להתקרב
אליה אנשים, גם לא המנודים שבמנודים הייתה לה נטייה להפחיד
אנשים. אבלין עדיין לא דיברה אליו והחזירה את מבטה קדימה. "מה
אתך? מהו שמך?" אריאל פנה אליה שוב, בניסיון לדובב אותה. היא
לא ידעה אם לענות לו או שפשוט להמשיך להתעלם, אחרי הכל הוא
הזהיר אותה בקשר למכונית שבאה לקראתה. "אבלין" היא ענתה לבסוף
בקול שקט. "שם מיוחד" אמר אריאל וחייך אליה, היא פשוט הביטה בו
לשניה והרגישה שעשתה טעות כשענתה לו. הם המשיכו ללכת ולצערה
הוא המשיך לדבר, אבל אבלין לא הקשיבה לו היא הייתה עסוקה מידי
בנסיון להבין מה גרם לו לדבר איתה, ללא הצלחה רצוי לציין.

אבלין התהפכה במיטתה וניסתה להרדם, אך לא משנה כמה ניסתה זה לא
עבד. לפתע היא שמעה צליל מוזר, שנשמע כמו פגיעה של אבן בחלון.
אבלין הסתובבה לכיוון חלונה, וראתה שאכן אבנים פוגעות בחלונה,
היא הסתקרנה וקמה ממיטתה, היא התקדמה אט, אט לחלון ופתחה אותו.
אבלין הביטה למטה ואבן פגעה בה. "אאוץ" היא אמרה והוציאה את
ראשה מן החלון. אריאל עמד מתחת לחלון ונראה קצת נבוך כשהבין
שפגע בטעות באבלין. "מהו האור הבוקע מהחלון? השמש במזרח ואבלין
במערב" אמר אריאל ולאחר מכן נראה מבולבל, אבלין הביטה בו בחוסר
הבנה והוא הביט בה חזרה. "מצטער, זה נשמע טוב יותר קודם. אולי
אין לי עתיד בציטוט שייקספיר" אבלין המשיכה להביט בו.
"אני יכולה לחזור לישון או שיש עוד סופרים מתים שאתה רוצה
לעוות את יצירותיהם?" אמרה אבלין עם מן זלזול בקולה, היא אומנם
מצאה את המחווה מתוקה אך אסור היה לה לגלות לו זאת, עברה למעלה
משנה מהפעם הראשונה שנפגשו והוא לא מוותר. אבלין עוד לא הבינה
אותו, כמובן שהיא גם לא נתנה לו להתקרב מספיק כדי שתהיה לה
הזדמנות. העקשנות הזו, הסירוב לוותר עברה שנה והוא עדיין מנסה
לתקשר איתה. כל העניין עצבן אותה לפעמים אך, היו גם פעמים שהיא
לא יכלה שלא להעריך את כוח ההתמדה שלו, מה שהוא לא ידע זאת
העובדה שלאבלין יש כח סיבולת חזק מאוד. "את יכולה ללכת לישון,
אני מצטער שהערתי אותך" קטע אריאל את מחשבותיה. הוא החל ללכת.
"חכה" צעקה אבלין לקראתו, אריאל היה מופתע ואז הוא הסתובב.
"אני כבר חוזרת, אל תלך" אמרה אבלין ונעלמה חזרה לחדרה. אריאל
המשיך להתבונן בחלון חדרה. לאחר כשניה היא חזרה לחלון, והעיפה
לכיוונו ורד לבן. הורד עף על הרוח כנוצה ואור הירח המלא גרם לו
לבהוק, הוא עף לאט ונחת ממש בידו של אריאל. אריאל הרים את מבטו
לחלונה של אבלין וחייך אליה, היא הביטה בו ונעלמה מאחורי
הוילונות שכיסו את חלונה. הוא הריח את הורד ואז, הסתובב והלך
לכיוון ביתו. אבלין המשיכה לעמוד ליד חלונה עד שאריאל יצא משדה
ראייתה, היא עמדה מאחורי הוילונות שהסתירו אותה לעיניו, אך
אפשרו לה לראותו דרכם.

היא הלכה בשקט, נהנית מהלילה, ומאור הירח שהפך את הלילה ללבן
כאילו שהיה זה בוקר. היא הגיעה לגן, הוא לא היה רחוק מביתה,
והיא הפכה את ההתגנבות הזו מחוץ לבית בחצות להרגל. בגן שרר שקט
מופלא, ואף קסום. היא התיישבה על הנדנדה והחלה לרחף בגובה
נמוך, אבלין הרגישה שהיא עפה. הרוח הקרירה, החמימה של לילות
הקיץ נשבה על פניה, אבלין עצמה את שתי עיניה לרגע. כשפקחה
אבלין את עיניה, אריאל עמד מולה, היא עצרה את הנדנדה ברגלה
ופשוט בהתה בו. "ראיתי אותך כשעברתי אז חשבתי לעצור להגיד
שלום. אז שלום" אמר אריאל. אחרי שדיבר היה שקט ועוברי אורח
תמימים יכלו לחשוב שאין שם אף אחד "ומה עכשיו? " שברה אבלין את
השתיקה הממושכת. "אני לא יודע, קיוויתי שאולי הפעם את
תדברי.מהיום שהכרתי אותך, אמרת לי מעט, לא מעל 10 מילים נדמה
לי."אריאל הפסיק להראות לאבלין כבטוח בעצמו להפך, הפעם...הוא
נראה קצת מיואש ואף כאדם שמוכן להניף דגל לבן ולהכנע. אבלין
הייתה מופתעת ולטובה, תמיד הדברים שאמר היו נדושים ולא כנים,
לכאורה היה זה כדי להרשים אותה אבל אבלין לא אהבה כאשר אנשים
היו לא כנים אתה. "אני צריכה לחזור הביתה לפני שאבי ידע
שיצאתי". אמרה אבלין וקמה מהנדנדה במהרה, אפילו היא לא ידעה
מדוע עשתה זאת, הניסיון האומלל להתחמק. "זה שלוש שנים אני מנסה
לגרום לך לדבר איתי ואת לא מוותרת ונשארת סגורה בקונכייה שלך.
ועכשיו אין יותר בית ספר וההזדמנויות היחידות שלי לראות אותך
יהיו לגמרי במקרה. אז מתי שיתחשק לך את מוזמנת להשבר ולהגיד לי
יותר משתי מילים במשפט" צעק אריאל לכיוון אבלין. היא הסתובבה
ולאחר כשתי דקות של מבטיו של אריאל שהיו מלאים מעין ציפייה
מוזרה אמרה "יש בית קפה נחמד מאחורי הספרייה, קצת קשה למצוא
אותו כי הוא מוסתר אבל יש שם ערבי קריאת שירה, אם עדיין תרצה
לדבר תפגוש אותי שם מחר בסביבות 9. אני מאמינה שהיו במשפט הזה
יותר משתי מילים." היא הסתובבה והמשיכה ללכת אבל שמעה את אריאל
"נתראה מחר" קורא לקראתה. היא הלכה וחצתה בריצה קלה את הכביש,
היה שקט מאוד ואבלין יכלה לשמוע את נקישות רגליה על המדרכה.
בגופה עברה מן צמרמורת והיא עצרה לשניה, אבלין הביטה לימינה
הייתה שם סמטה חשוכה, היא לא הבינה למה אבל חרדה נכנסה בה
למראה הסמטה היא החלה להתנשף. היא תפסה את עצמה והלכה מהר ככל
שיכלה בכדי להתרחק מהמקום ההוא.

"היכנסי, הוא תכף יגיע הוא בניתוח" אמרה המזכירה. "תודה" אמרה
אבלין. "את רוצה לשתות משהו?" שאלה המזכירה אחרי שנכנסו למשרד.
אבלין נדנדה והתישבה על הכסא שעמד מול המכתבה. איש גבוהה
ושנראה צעיר למרות שיערו האפור בתחילת שנות הארבעים שלו בערך,
הוא קיבל את הקידום למנהל רק לפני כשנה והתמודד עם התפקיד הרבה
יותר טוב מן הצפוי.הוא נכנס למשרד והתיישב על הכסא המנהלים
מאחורי השולחן. הוא הסתכל על אבלין "מצטער שהתעכבתי, את מחכה
כבר הרבה זמן?" הוא אמר. "זה בסדר רק עכשיו הגעתי" ענתה אבלין.
הוא חייך לקראתה "טוב אז בואי נתחיל בראיון. אבל קודם כל אני
חייב לשאול, למה בחורה נחמדה כמוך רוצה לעבוד בתחום הפתולוגיה?
ראיתי את הציונים שלך ואת יכולה בלי שום בעיה לעבוד כרופאה."
אבלין לא ידעה איך לענות לו "אני לא מסתדרת טוב במיוחד עם
אנשים, וחוץ מזה פה אני לא צריכה לדאוג שאני יכולה להרוג
מישהו" הוא חייך "בחורה עם חוש הומור, אנחנו צריכים אנשים
כמוך." אמר האיש. הוא פנה למגירה שלו והוציא ממנה חוזה העסקה,
הוא שם את החוזה מול אבלין. "מזל טוב, קיבלת את העבודה. זה
החוזה תעייני בו, ואחרי שתחתמי את יכולה לבוא לעבודה." הוא אמר
עם חיוך מוזר על פניו. "יש לך עט?" שאלה אליו אחרי רפרוף קצר
בחוזה. "את לא רוצה לקחת אותו הביתה ולקרוא?" הוא שאל כי היה
מופתע. " לא, הוא בסדר" ענתה אבלין, האיש הגיש לה עט אבלין
חתמה והחזירה לו את החוזה. הוא הביט שניה על החתימה שלה ואז
לחץ על הזמזם. "שירלי קראי בבקשה לנמרוד" הוא אמר למזכירתו
ולאחר מכן פנה לאבלין. "נמרוד הוא אחד המנתחים שלנו. שניה לאחר
מכן נכנס בחור כבן 27 עם שיער, הוא נראה כמישהו שמנגן במרתף
שלו עם חברים וחולם על להופיע באצטדיונים. "נמרוד תכיר זאת
אבלין, היא חדשה אז תראה לה את המקום." אמר המנהל. "בסדר, אבל
הגיע אחד חדש עכשיו, מצאו אותו בסמטה, נראה כמו שוד."אמר נמרוד
בלי להניד עפעף, אבלין הבינה שהוא כבר עובד במקצוע הזה הרבה
זמן ושהיא לא העריכה אותו נכונה. "אני אקח אותו, אתה תראה לה
את המקום" אמר המנהל. "מה שתגיד בוס. בואי אחרי" אמר נמרוד
ויצא מחדר, הוא לא היה מרוצה מכך שהוא נהיה מדריך סיורים.
אבלין יצאה אחריו מהמשרד וראתה אותו עומד מול המעלית, היא
התקדמה לשם ונעמדה לידו. "זו קומת המשרדים והקבלה, למטה יש את
חדר הניתוחים ואת המקררים" אמר בקרירות כשהיא הגיעה אליו.
דלתות המעלית נפתחו והם נכנסו, לאחר שניה הם הלכו במסדרון
ארוך, נמרוד הלך מהר ככל שיכל הוא רצה לסיים עם זה במהירות
האפשרית כדי שיוכל לסייע במקרה השוד. אבלין הסתכלה על הקירות
שהיו צבועים באפור בהיר. הם נכנסו לאחד חדר הניתוחים, על
השולחן הייתה מונחת גופה והפתולוג עסק באותו הרגע בשקילת המעי
הדק של אותו אדם. הוא סובב את ראשו כששמע את הדלת. "היי נמרוד"
אמר האיש עם המעי הדק בידיו. " היי אלכס, מצטער לא ידעתי שיש
פה מישהו. אבל תכיר זאת..." נמרוד פנה לאבלין "מצטער שכחתי איך
קוראים לך?" אבלין הביטה בנמרוד "אבלין" היא ענתה והחזירה את
מבטה לאיש עם המעי. נמרוד הסתובב גם הוא חזרה. "כן, אבלין היא
מתחילה לעבוד פה. בתור מנתחת, אני חושב". אלכס הניח את המעי
חזרה לתך בטנה של הגופה. "ברוכה הבאה" הוא אמר לאבלין "הייתי
לוחץ לך את היד אבל זה לא יהיה נעים כל כך" אלכס היה חביב
ביותר. "תודה, ואני מעריכה את זה" אמרה אבלין. אלכס הביט בה
במבט תמוה "מעריכה מה? אם לא אכפת לך שאני שואל?" הוא אמר
לבסוף. "את זה שלא לחצת לי את היד" ענתה אבלין. נמרוד חייך, אך
כשאבלין הביטה בו פניו חזרו להיות רציניים. "נחמד להיות מוערך"
אמר אלכס. "טוב אנחנו צריכים לחזור לסיור המלכותי" אמר נמרוד
"נתראה אחר כך אלכס" הוסיף. "טוב, אני בכל מקרה צריך לחזור
לחולה שלי" אמר אלכס. "ביי". אבלין ונמרוד יצאו מחדר הניתוח.
"יש לנו 5 חדרי ניתוח, לפחות 5 שאני מכיר" נמרוד המשיך בסיור,
הם הלכו במסדרון ונדמה היה לאבלין שהוא לא נגמר. "זה אחד
המקררים.." המשיך נמרוד והצביע לימין. לפתע הוא נעצר ואז אבלין
עצרה מולו "אנחנו מחכים למשהו?" היא שאלה. "לא, פשוט זה הכל,
סיור נגמר." ענה נמרוד "או.קיי. תודה" אמרה אבלין." יש פה
מעלית בפניה" אמר נמרוד אחרי שראה אותה מביטה לצדדים כי לא
ידעה איך בדיוק לחזור. הוא הלך למעבר לפינה והיא עקבה אחריו,
הוא החזיק את דלת המעלית אבלין נכנסה והוא נכנס אחריה. "אני
מצטער אם הייתי קצת לא נחמד, פשוט רציתי את השוד" אמר נמרוד
אחרי כמה שניות של שקט." זה בסדר" אמרה אבלין. "אגב ידעתי
שאלכס נמצא בחדר ניתוח, חשבתי אחרי שתראי את הגופה תיגעלי או
משהו. את לא נראית לי כמו אדם חזק, מצטער. אני מניח שטעיתי."
נמרוד המשיך להתנצל "זה בסדר" אמרה אבלין "אבל אתה באמת חושב
שאדם שבא להיות מנתח שלאחר המוות לא יוכל לעמוד במראה של
גופה?" היא הוסיפה אחר מכן. נמרוד חייך "אני מניח שאת צודקת,
אני מצטער" דלת המעלית נפתחה אבלין יצאה ונמרוד המשיך לעמוד שם
"אתה חייב להפסיק להתנצל כל הזמן" אמרה אבלין ואז הדלתות החלו
להסגר, נמרוד עצר אותן "בסדר, ואת לא נוראה כמו שחשבתי." אמר
ונראה קצת נבוך מכל העניין. " תודה אני חושבת" ענתה אבלין.
הדלתות החלו להסגר שוב ונמרוד עצר בעדן פעם נוספת. "אני יכול
להזמין אותך לכוס קפה?" שאל נמרוד ואבלין פשוט עמדה המומה.

מראה עתיקה עם מסגרת כסף, זה היה אחד החפצים היחידים שנותרו
לאבלין מאמה, המראה והשמלה שהיא לבשה כעת. אמה קיבלה את המראה
כמתנת נישואין מהוריה. ממש כמו אבלין באותו הרגע, גם אמה עמדה
לובשת את שמלת החתונה, מתרגשת ועושה תיקונים אחרונים בשערה רגע
לפני שתצעד לכיוון בחיר לבה, ולכיוון מוסד הנישואין. אלכס נכנס
לחדר ועמד בפתח. "את נראית יפהפייה" הוא אמר. אבלין הסתובבה
אליו "תודה. הוא מוכן?" היא שמחה שאלכס הגיע הוא תמיד עזר לה
ברגעים קשים. "כן. רק תדעי שאני מעריץ אותך על מה שאת עושה
למען אביך" הוא אמר לאבלין בניסיון להרים את רוחה. "הוא תמיד
רצה לראות אותי מתחתנת, ואין לו הרבה זמן" דמעה זלגה מעיניה
כשהיא דיברה. אלכס קרב אליה וחיבק אותה. "אבלין, היום את
מתחתנת אסור לך לבכות. תני לאביך לחשוב שאת מאושרת עד הגג.
ונמרוד אוהב אותך" אלכס ניסה לעודד אותה, דבר שהיה קשה כי
לאביה של אבלין נותר כחודש לחיות.
אבלין צעדה לקראת נמרוד היא הביטה הצידה וראתה את אביה, הוא
נראה מאושר היא נעמדה ליד נמרוד והם אחזו ידיים. היא הביטה
בעיניו הן היו חמות ואוהבות, היא טבעה בעיניו. "אני מכריז
עליכם כבעל ואשה, אתה רשאי לנשק את הכלה" המילים האלו העירו
אותה. נמרוד קרב אליה ונישק אותה. נתנאל זרח מאושר, הוא אהב את
בתו ושמח לדעת שלאחר מותו יהיה מישהו שיגן על בתו היקרה.

"אבלין, אבלין תתעוררי" נמרוד ניסה להעיר אותה. אבלין פקחה את
עיניה "מה קרה?" היא שאלה בקול ישנוני. "אבלין אביך בבית
חולים" אמר נמרוד. זה היה אמצע הלילה. אבל הם מיהרו להגיע לבית
החולים.
אבלין נכנסה לחדר מיון בריצה, היא עמדה מול הקבלה "אבא
שלי..." אבלין לא יכלה לדבר והחלה לבכות. נמרוד בא וחיבק אותה.
הוא פנה לפקידת הקבלה. "התקשרו אלינו, אביה הגיע לפה" אבלין
נרגעה מעט והסתובבה חזרה, ונמרוד המשיך לאחוז בידה. "אני
יודעת, אני התקשרתי אליכם, שניה.שרון, בואי לפה" היא קראה
לאחות. שרון באה אליהם לאחר מבט קצר על אבלין היא נזכרה שראתה
אותה בבית החולים. "זאת בתו של..." החלה הפקידה להגיד כששרון
קטעה אותה " אני יודעת מי זו. תודה. בואו נלך לחדר ההמתנה, יש
פה הרבה אנשים שאנחנו מפריעים להם" היא הובילה אותם לחדר
ההמתנה והם נעצרו. "מה קרה לאבא שלי?" שאלה אבלין, היא רעדה
והייתה לחוצה ומפוחדת. "הוא הגיע לפה במצב גרוע, ועכשיו הוא
בניתוח. הינו חייבים לנתח כל עוד הוא היה יציב. הרופאים עובדים
עליו עכשיו, חכו כאן וברגע שיהיה לי מידע חדש אני אבוא לדבר
אתכם." שרון ניסתה להרגיע אותם, היא ידעה שהסיכויים שנתנאל יצא
מזה היו קלושים ביותר אבל, היא הייתה לאבלין להאמין שיש
סיכוי.
אבלין ונמרוד ישבו כבר שעות בבית החולים, אבלין לא יכלה להפסיק
לפחד צמרמורת עברה בגופה והיה לה קר כל הזמן. שרון התקרבה
אליהם, והביאה לאבלין כוס מים. "תשתי אולי זה ירגיע אותך קצת"
אמרה שרון ושמה את הכוס בידה של אבלין. שרון הסתכלה אחורה
וראתה את הרופא שניתח את נתנאל בא לקראתם. "הרופא שניתח את אבא
שלך בא, אז אני אלך" שרון התרחקה. אבלין הביטה בה הולכת ואת
הרופא עוצר אותה, הם דיברו קצרות ואז שרון הצביעה לכיוון
אבלין, נראה כאילו הוא הודה לה ואז התקרב לאבלין, היא נעמדה.
"שלום, אני ניתחתי את אביך" אמר הרופא "איך הוא עכשיו" שאלה
אותו אבלין עם המון תקווה." אביך הגיע אלינו במצב ממש גרוע,
אנחנו ניתחנו אותו ועשינו כל מה שיכלנו אבל הוא נפתר לפני כחצי
שעה על שולחן הניתוחים". הרופא ניסה לעשות את זה כמה שפחות
כואב אך, זה לא עבד. "לאאאאאאאאאא" צרחה אבלין, "אני מצטער"
אמר המנתח. אבלין שמטה את כוס המים מידה. כוס הזכוכית התנפצה
על הרצפה לרסיסים קטנים, והמים נשפכו החוצה והשמיעו רעש, כשל
פיצוץ גרעיני בן השקט ששרר באוזניה של אבלין.

שקט מוחלט, היא כבר הפסיקה לשמוע את הנשימות. התמונות הפסיקו
לחלוף מול עיניה, הדופק נהיה יותר ויותר איטי עד שחושך סופי
כיסה את עיניה, ליבה עצר. מושלכת בסמטה בלי אף אחד, בלי שום
חפץ שיזהה אותה, וידיה על הבטן שממנה הדם עוד ממשיך לזרום.
מעבר לפינה כביש סוער אנשים עוברים, מחייכים בעצם זוכים לחוות
את כל מה שהיא לא יכלה. היא עברה חיים שלמים בלי לחייך, ועכשיו
אין לה הזדמנות שניה אפילו לנסות.החיים שלה נגמרו, אבל האנשים,
במרחק של לא יותר משני מטרים, חייהם נמשכים כרגיל.