[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי ברנר
/
ההודעה

כמה פעמים אמרתי לעצמי לא. יש גבול, הפעם אני לא מוכן, לא עוד.
אבל כל פעם שאני מגיע למצב בו אני צריך להוכיח את הכוח רצון.
הרצון שלי מתעמק בחיוב של העניין. כלומר, ה-לא נעלם לפתע והמון
שינוים חיובים מופיעים. אבל לאחר כל פעם, אני מוצא את עצמי
אומר, "אחחח... זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה!".

היא מתקשרת, לא מתקשרת. שולחת הודעה, לא שולחת הודעה. פעם מנסה
למצוא תירוץ, פעם לא מנסה למצוא תירוץ. אבל בעיקר משגעת לי את
השכל. בצורה כזו... שאני נמשך לכך. פלוס שהיא גם לא נראית רע
בכלל. אפילו טוב.

הכרנו. לא חשוב איפה. אבל עצם העניין שהכרנו גרם לתזוזות
מסויימות שלא יכלתי להגיד לעצמי לא. הפעם האחרונה ואני מוותר
לעצמי רק הפעם. אבל זה אף פעם לא נגמר. זה גם לא יכול להיגמר
אם אני אתן לכך התחיל. כלומר בשביל להרפא מהמחלה הזו אני צריך
לוותר פעם אחת. להחמיץ פעם אחת את המטרה. הרי גם ככה בסופו של
דבר המטרה מוחמצת. למרות שרבות הפעמים דברים טובים צצו מכל
הפגישות הללו. מכל ההכירויות הללו. שגרמו לי להחליט שהפעם זו
באמת הפעם האחרונה.

אני לא ברור, היא אומרת לי. איך אפשר להיות ברור אם היא בעצמה
לא החלטית. כל הזמן משנה גישה. כל הזמן זזה בתנועה מסויימת.
בפעם הראשונה התקשרתי אליה, ממודעה. הכי תמים שאפשר, הכי נאיבי
שיכול להגיע. אנחנו מדברים. אבל לא המון. אבל ברגע של בהירות
אני שמתי לב שהשיחה בכלל לא קשורה לתוכן המודעה. פתאום מחנה
משותף צץ והשיחה תופסת פזה אחרת לגמרי. למרות שהפעם אמרת לעצמי
- לא תודה. יותרה מכך עמדתי על שלי. היא לאחר שבועים מתקשרת
שוב פעם. בפעם השניה היא מתחקרת קצת... מגששת. אני תהה. תהיתי
על המון דברים תוך כדי השיחה, בעיקר על מה שיש לי לעשות בעוד
חצי שעה. אבל זו זורמת. זו לא מוותרת - ופותחת אופק להצעות.
"אתה יכול להתקשר גם" - היא מרמזת. נאיבי שכמותי שואל - "בשביל
מה?". היא מתעקשת - " אפשר גם לדבר על דברים אחרים, לא דווקא
על עסקים ועניינים רצינים". יופי זה כל מה שאני צריך עכשיו
בחיים. "בסדר... אני אתקשר אני מבטיח" - אני מגחך ומתנער.
השיחה נגמרה.

המתנה. המתנה יכולה לשגע אותך. יכולה לבוא לך בהפתעה בהמון
מקומות שאתה לא תצפה להם. חלק ימצאו המתנה בביטוח-לאומי או
בקופת חולים. אפילו מצאתי כמה המתנות לתור בשירותים, או
כרטיסים לקולנוע... הרשימה נופלת ומשתנה מפעם לפעם.

המתנה...

המתנה...

אז בא הגאון שבכולם והמציא את הטלפון הסלולארי. הוא הבטיח לנו
שאם נשתמש בכמויות מסחריות זמן ההמתנה שלנו יצומצם לחצי
(בהרגשה כמובן, לא במציאות) ונוכל להפיק הנאה של נוחיות זמינה.
כך היה, בזמן שאני מחכה לאיזה שמוק שיפתח את הבנק. הוא החליט
שאת הבנק פותחים יותר מאוחר מהרגיל. יפה לבן זונה, אבל אני כבר
לא התאפקתי והלכתי לקנות משהו לשתות. כאשר אני חוזר אני מוצא
את עצמי ממתין בתור אחרי קהל (המון אנשים שבאו אחרי). אז יושב
על הספות ומריץ מספרים בטלפון. חלק מוחק, חלק מחליט להשאיר.
נתקלתי במספר שלה. יותר נכון "הגאון" שבי שכח למחוק אותו
ולכתוב לו שם.

אני מתקשר לבדוק מי במספר. "הלו?" - מתוך תמימות. "מה המצב
רועי?" - היא משיבה. יפה לי, יודעים מי מתקשר. אני בטח מכיר
אותה אבל לא זוכר. זה יכול לקרות להמון אנשים ובמקרה הזה, זה
תפס אותי גם. פדיחה. יכול להיות שזו משהיא חשובה. המספר טלפון
הזה.

השיחה עברה שוב פעם פזה של הכרות. הצחוקים והראש הזורם. הכרות
שטחית וכל מינה שטויות שמגששים בצד השני. תוך כדי שיחה הבנתי
שזו ההיא מהמודעה שכפתה עצמה עלי. מוזר. הייתי צריך לקטלג את
הטלפון הזה תחת השם "זו שלא לענות לה" או "הזו שלא להתקשר" -
חשבתי לעצמי.
אבל ההמתנה ירדה קשה עלי. קשה בשביל להודות שהזמן בשיחה הזו
העביר לי המון אנשים שעמדו בתור ואני הייתי מאחוריהם.

לא קיבלתי בסוף מה שרציתי בבנק. אבל יצאתי מאושר, כי הזמן
ההמתנה שלי טס מחלקה ראשונה. למרות כל הציפיות שהיא לא תתקשר,
היא החליטה לשלוח הודעה. אס אמ אס. ככה הג'ינס רוטט מטלפון
מעצבן. ככה באצמע החיים הודעה מבחורה שלא פגשתי, לא ראיתה, לא
בחרת.

בגלל זה אני לא אוהב תקשורת זמינה היא יכולה לתפוס אותך בכל
מקום. גם ברגעי שפל, שאתה מביט בטלפון הסלולארי וחושב שאין לך
חברים כי לא מתקשרים אליך.
יש לי חבר שאין לו טלפון סלולארי. אני תמיד מתאר לעצמי שהוא
אדם הרבה יותר מאושר. למרות החוסר ידיעה בחיים שאף אחד לא מחפש
אותו או כן מחפש אותו. הוא זמין כאשר הוא בבית, הוא מקבל
טלפונים רק במרומי של חשיבות. כל טלפון שלו עומד על סדר
העדפיות. אבל בתרבות של היום, אם אתה לא זמין - אתה לא זמין.
זמינות במרומי החשיבות. מי לא רוצה להיות חשוב או לפחות מחושב.
שכן בסופו של עניין אני מאוד מקנא באותו חבר שלא מתחבר לעניין
הזמינות. יותר מכך, לאחר פעם שנגנב המחשיר המעצבן. החלטתי
לוותר על הביטוח ולא לחזור לאחור. חודשיים שלמים של אושר וחוסר
התרדות... הכריחו אותי לקחת את של העבודה. המסקנה הייתה ברורה,
השד הזה ירדוף אותנו עוד המון המון שנים עד שנבין שמרומי
החשיבות - זה לא דווקא זמינות.

בזמן אחר. אבל היא שולחת הודעות ואני נחמד אליה. נחמד יותר
מידי, יותר ממה שצריך. אבל דברים נגעו בדברים.

"מתי נפגשים?" - אני שואל. נו מה כבר יכלתי לצפות. זרמנו - אז
זרמנו, אז למה לא עד הסוף.

יום שלישי.

אז התחיל הטירוף, אז התחילו השיחות, הוידויים, הסיפורים,
הבדיחות, הטעמים וכל החראות הקטנות שבחיים. היא מספרת לי, אני
מספר לה. אז אולי היא אחלה בחורה. אז אולי היא באמת אותה אישה
שאחד למליון נוחתים עליה ממודעה. אבל זה ה"לא" בתור העיקרון
הפעם.

יום שלישי היא מתקשרת. אני לא עונה. בצג של הטלפון מצטברות
שיחות שלא נענו.

יום רביעי היא מתקשרת.  אני מחליט לענות הפעם. לנסות להסביר לה
שהפעם טעיתי קצת לגביה, אבל אני לא מוכן לוותר לעצמי. אבל היא
מתחילה להשמע ממש חמודה, וקצת כועסת. כל זה משך אותי, משך אותי
להגיד לה - בואי נעשה עכשיו ילדים. איפה אפשר למצוא עקרונות
כאשר חושבים על כל כך המון דברים.

יום חמישי היא מתקשרת. נפגשנו. יצאנו כמה חודשים. החלטתי לטוס
והסתיים הקשר.

"שלום... אני שרית. בקשר למודעה... שותפה. אתה מחפש שותפה
לטיול... נכון?" - פותחת שיחה בקשר למודעה שפרסמתי. אז אולי
יגידו אנשים שאני סתם לא עומד בהבטחות שאני מבטיח לעצמי. אבל
סה"כ אף אחד גם לא יודע על ההבטחות הללו,כדרך אגב. אבל זה לא
עושה אותי לבן-אדם פחות טוב. להפך, אני רק מקבל על עצמי שיש
דברים שאי אפשר להמנע מהם. אחת מהם זה הדרך שאתה מוצא לעצמך
חוויות בחיים. שרית הייתה חוויה וגם זו שהייתה לפניה. אני אחד
שאוהב לאסוף אותן ממודעות. בשביל ההפתעה. בשביל החוויה. בפעם
הבאה - לא. או אולי, בעצם אני לא יודע. מי יודע מה יקרה מחר.
בטח לא אני, אבל לך תדע.





ליוגב חרובי, שיהיה לך דרך צלחה בתחילת המסע שלך. מי יודע מה
יקרה מחר? בטח לא אני, אבל לך תדע.
סע בשלום - שוב בשלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשנגמרות
המילים,

רק אז תתחילו
לדבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/04 11:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי ברנר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה