הבוקר נפתח כך:
איציק, השעה שמונה וחצי. אני הולכת לעבודה. שירה בסלון- היא
אכלה עכשיו. אם אתה צריך משהו תתקשר אלי. ביי.

מצמצתי, הלום שינה מההשכמה הפתאומית בשמונה בבוקר. רגעי המנוחה
שלי נמשכו בדיוק מס' שניות לאחר שהדלת ננעלה מצידה השני. קפצתי
כנשוך נחש לתינוקת, הרמתי אותה והתחלתי לשיר לה.
כעבור דקה הסתכלתי עליה. היא צחקה. נעלבתי. ככה יפה לצחוק על
אבא? אז מה אם אני מזייף?
היא חייכה אבל שמעתי בכל זאת איזה בכי. רק אז הבנתי שזו היתה
אזעקת שווא. לא היא בכתה, אלא התינוק של השכנים שלא נמצא
באחריותי. מזלו.
הנחתי את הקטנה בעגלה ונדנדתי. נשתרר שקט מוחלט בבית. היא
נרדמה אבל בשבילי זה היה מאוחר מידי. אני כבר לא יכולתי לחזור
לישון.  אחרי שאכלתי ארוחת בוקר מצאתי את עצמי משועמם. הלכתי
למטבח מתוך מחשבה (מוזרה, יש לציין,) להכין ארוחת צהרים לבני
המשפחה! לקחתי סיר, מילאתי אותו במים, והדלקתי את הגז. כשרתחו
הכנסתי את הפתיתים. כשהם התחילו לתפוח נזכרתי שצריך לטגן אותם
קודם...אופס! החלטתי לשים נפשי בכפי- תרתי משמע: לטעום! הדבר
האחרון שיכולתי לומר על הגושים הקטנים שהסתכלו עלי מהסיר הוא
שהם טעימים. הצילו! מה עושים? לזרוק הכל? להכין חדש? אולי בכל
זאת יאכלו את זה? לא חבל? הסתכלתי לכל הכיוונים ופתחתי את כל
המגרות. אף מגרה לא ענתה. (סנוביות!) נואש, החלטתי להתקשר
לאישתי. היא גילתה לי את מקום מחבואם של המסננת והקופסאות.
(שכן, מסתבר ששמתי יותר מידי מים) "הכל בסדר"? שאלה. התלבטתי
רגע אם לגלות לה, אבל החלטתי שלא. סייג לחוכמה שתיקה. חוץ מזה,
היא עלולה לצחוק עלי.
התישבתי מדוכדך על אחד הכיסאות. כל החלומות שהיו לי אי פעם על
קריירה של שף במסעדה יוקרתית, נגוזו. אין לי כשרון מינימלי
לבישול אם אפילו פתיתים פשוטים אני לא יודע להכין כמו שצריך.
מקסימום אני מוכשר בלאכול.
בשביל לצאת מהדיכאון החלטתי לעשות משהו מועיל. משהו שיעודד
אותי. הילדים קוראים לזה "לשחק במים וסבון". לא, לא התכוונתי
ללכת לעשות אמבטיה (רעיון לא רע כשלעצמו) הכוונתי למה שנקרא
בשפה של המבוגרים "לשטוף כלים". שטפתי צלחות, סכו"ם, קערות
קורנפלקס ואת הסיר שרק לפני רגע היו בו פתיתים. כמובן שלא
שטפתי את כ ל הכלים שהיו שם. רק כמות כזו שאפשר יהיה להכניס
לכיור את הכלים שהצטברו על השיש... אחרת, אישתי עוד עלולה
להתלהב ולשלוח אותי לשטוף את הרצפה, כבונוס.
מרוצה מעצמי, שמתי שוב מים בסיר וקילפתי את התירסים. לא להאמין
כמה לכלוך אפשר להפיק מחמישה תירסים פשוטים ותמימים למראה. מזל
שהספקתי לנקות הכל בשביל להיות מוכן למשימה הבאה שלי שהתחילה
בדיוק דקה אחרי שהתירסים התבשלו: התינוקת התחילה לבכות. מאחר
שמגבלה גופנית כלשהי מונעת ממני להיניק, הכנתי בקבוק ונתתי לה
לאכול. היא עשתה פרצוף של: "מה זה האוכל הזה? האוכל שאמא נותנת
לי יותר טעים"! אבל התעקשתי. בסוף היא סיימה את כל הבקבוק
ושלחה לי חיוך מתוק. מסתבר שיש לפחות משהו אחד שמרוצה מהאוכל
שאני מכין.
אולי בכל זאת יום אחד אני אהיה שף.