כל יום חמישי אחרי הצהרים אני ויובל נפגשות. סתם מסתובבות
מטיילות מדברות על החיים. יובל היא חברה טובה שלי כבר ממש הרבה
זמן ופשוט מדהים איך שמרנו על קשר למרות שהיא עברה לפנימייה
רחוק רחוק ואני נשארתי כאן בת"א. היא בטבע ואני באבק היא בלי
הורים, אני עם יותר מידי והכל שונה בעצם אנחנו הפכים ממש אבל
איכשהו זה משך אותנו ואפילו שיש ריבים, לפעמים אני מרגישה
שאנחנו רבות רק בשביל לראות מה השנייה תגיד ואיזה נימוק חדש
ומקורי היא תשלוף. נשמע כמו סיפור אהבה ממש אבל כנראה שזה מה
שזה היה, ממש סיפור אהבה. יום חמישי אחד שבו יובל חזרה היא
הייתה די מבואסת. לכל אחד יש כאלה, אני ישר עם ההקנטות שלי "נו
מה, מחזור?" אבל במקום לצחוק ולדחוף אותי היא רק חייכה מין
חיוך כזה והמשיכה ללכת. מיהרתי לתפוס אותה "מה קרה?" סוף סוף
המוח העלוב שלי קלט שמשהו באמת לא בסדר. "נה לא משו שתרצי
לשמוע" למה?" התפלאתי "את חברה שלי ותתפלאי אבל כן איכפת לי
ממה שעובר בין הגלגלים שלך בראש" "אה או קיי שיהיה" היא אמרה
אבל עדיין לא דיברה, רק אחרי כמה שניות, בשביל להעצים את
הדרמטיות שבידיעה לפי דעתי, היא רפרפה בעיניים ואמרה "נה
החלטתי שעוד חודש אני מתאבדת אז זה קצת מעציב אותי אבל חפיף מה
קורה איתך" ראו בעיניים שלה שזה לא חפיף ושהיא אומרת את זה רק
בשביל שאני אשאל עוד שאלות. "מה?! אישה, מה את אומרת?" היא לא
ענתה רק המשיכה ללכת ואז התחילה לדבר על איזו סידרה. ואני
מופתעת אבל איכשהו מוסחת מהנושא, זיבלתי את המוח על טלויזיה
ועל המצב החברתי. טיפשות. במהלך אותו שבוע דיברנו בטלפון, כמו
שרק בנות יכולות, שיחה שגרמה לעצבים של אבא לעלות לשיאים חדשים
ובין הצרחות ברקע נזכרתי "ווי יובל איך את מרגישה?" "אני? סתם
קצת אפור" "אפור? "לא הבנתי אותה עם הסלנג הפנימייתי שלה "נו
כן ככה זה אצלנו כשהמצב לא פה ולא שם נוטה לשם יותר". "הא?"
ההסבר שלה נראה לי כמו עוד תעלומה "בקיצור מרגישה זבל והחיים
שלי לא שווים כלום ואני רוצה למות עוד שלוש שבועות וקצת נשארו
לי, תתחילי להיפרד" "מה? אוף יובל" ואז עלה בי הרעיון לשאול
אותה מה הסיבה (!) "יובל, מה הסיבה?" "יש יותר מידי" "יש לי
זמן" (זה לא היה נכון, כבר שמעתי את אבא שלי מתכנן את רשימת
העונשים שלי על מספר השעות הלא נורמלי שבו התנחלתי על הטלפון)
"טוב נו תראי אני מרגישה שאני סתם עוד אחת את מבינה שאני לא
מיוחדת החיים שלי מוזרים. אני תקועה בפנימייה הזו לומדת בצורה
נורא ממוצעת, אין לי כשרונות אין לי שום יכולות מיוחדות כמו
לכל האמנים והמוסיקאים שרואים פה ואין לי את הראש המתמטי שיש
לך. אני גם לא חברותית כזאת יש לי פה איזה 3 חברים טובים (זה
לא היה נכון היא תמיד מגזימה היו לה איזה 10 מחזרים ומלא בנות
מזדנבות שרצו להיות חברות אני קינאתי בה תמיד, מצד שני אולי הם
באמת לא היו חברים טובים... מצחיק שחושבים על זה כל כך הרבה
זמן אחרי) ואמא לא אוהבת אותי והחיים קקי ובעתיד אני אהיה סתם
איזו אחת זרוקה ברחוב מתחננת למנה הבאה או איזו זונה או..."
ואז אבא שלי ניתק לי את הטלפון. כל הזמן הזה לא יכולתי לדבר
איתה כי הפלאפון והטלפון שלי נילקחו במסגרת העונש אז חיכיתי
למפגש השבועי. אבל לימודים חברים הורים ופשוט לא יודעת...
איכשהו זה לא היה הנושא הראשון שבקשר אליו פניתי אליה "היי
יובל בובה מה נשמע???" שאלתי אותה בטון מחקה הפרחות שהיה משותף
לנו והיא "אפור" ואני "שוב" והיא "כן" ואז הלכנו שותקות. אוף
מה ככה זה יהיה כל מפגש? חשבתי לעצמי, איפה יובל שאהבתי? השמחה
השטותניקית המאושרת? איפה הקפיצות הצחוקים והדיבורים החולמניים
על העתיד שבטוח יהיה ורוד או אפילו אם הוא יהיה אפור יהיה לנו
איזה נסיך לשפר את הרגשתנו. ושתיקה ושתיקה ושתיקה. ואז התחלתי.
לדבר ולדבר. על הכל, על כל דבר שראיתי ברחוב ניסיתי לפתח נושא
להעביר ביקורת או לעשות כאב ראש, העיקר להעיף את השתיקה שרק
גרמה לחשוב ולחשוב עד שכאב. " די יובל דברי איתי" נשברתי "אין
מה לדבר את לא רוצה לשמוע" "הא?" אה היא לא הייתה מעודכנת בקשר
לאבא שלי. אז סיפרתי לה. ואז שוב התגלגלנו לנושא שלה "את
יודעת, אני על תרופות" "הא?" "כן אמא שלחה אותי לפסיכולוג
וממנו הישר לפסיכיאטר" "מה!? למה?" יובל? תרופות? "כי ככה כי
אמרתי לאמא שלא אוהבים אותי שאנשים שונאים אותי שאנשים סתם
אומרים שהם אוהבים את זה ובכלל אני שונאת בנים הם נוגעים בי
תמיד" "תגדירי נוגעים" נבהלתי "לא נוגעים-אונס, נוגעים אפילו
שמים יד על הכתף - למה לעזאזל? אני מרגישה כל כך לא טוב כל כל
רע עם עצמי אני בנאדם איום אני בנאדם נוראי אני צריכה למות"
"לא את לא! תפסיקי את בנאדם נפלא יובל!" עוד שנייה הייתי בוכה
אבל אחרי שבוע זה חזר על עצמו. והבנתי (או שחשבתי שהבנתי) שהיא
פשוט נהנית מהמחמאות אז הפסקתי נהייתי תקיפה התחלתי לריב איתה
ולצעוק עליה שהיא מושלמת אבל היא בשלה. ואז כמעט והתנתק הקשר
ואז יום אחד הממ בעצם חודש בדיוק אחרי אותה פגישה שבה היא אמרה
בפעם הראשונה שהיא רוצה למות, יובל מתה. ואני רק טיפשה טיפשה
טיפשה טיפשה טיפשה. אז היא רצתה מחמאות למה לא לתת לה אותם, אם
זה מה שיעשה לה טוב? ואולי רק לשתוק? ואולי להקשיב?

לא, לא קרה לי המקרה הספציפי הזה ומאד מקווה שלא יקרה. זה סתם
מצב היפותטי אבל הרעיון הזה עלה במוחי עם קצת עזרה מגורמים
חיצוניים ומאז הוא מפחיד. ליתר ביטחון אני אקשיב.