חשבתי שאולי הם באמת לומדים עד 12:00 בלילה. צלצול בית הספר
נשמע שוב ולאחריו פסק. הבטתי דרך החלון של הקומה השנייה
וניסיתי לראות את הילדים הקטנים שלומדים בבית הספר ברחוב שלי.
השעה הייתה חצות ודקה ואוויר הלילה היה קר. "כוס אימא שלכם!"
צעקתי אל הלילה, מקווה שאחד מהזאטוטים הקטנים ישמע אותי ויבכה.
אבל לא ראיתי אף אחד. מלבד הצלצול המרגיז שמונע את שנתי כבר
שבועיים בדיוק בחצות, לא היה זכר לפעילות אנושית. רשרוש של
ענפים נשמע כאשר הרוח התגברה לרגע וקרקור של תרנגול פילח את
האוויר. "סתום את הפה שלך! לא דיברתי אליך!" צעקתי אליו,
הכנסתי את ראשי חזרה אל תוך הבית וטרקתי את החלון בחוזקה. זה
היה כבר מוגזם. העבודה היחידה שהצלחתי להשיג באזור הייתה לנקות
את הספרייה המקומית בשעות הערב, דבר אשר הבטיח לי שעת חזרה
מאוחרת ועייפות בלתי פוסקת. אבל איך אני יכול לישון עם כל
הרעשים הארורים האלה?!? כשהייתי קטן, הרופא מצא שיש לי בעיית
שמיעה. האוזניים שלי רגישות יתר על המידה לרעשים צורמים. רעשים
כמו קרקור של תרנגול או צלצול של בית ספר. זאת הסיבה האמיתית
שנשרתי מהיסודי, זה לא שלא הבנתי את המורים, אלא שלא יכולתי
לשמוע שום דבר בגלל שהצלצול החריש אותי כל פעם. ועכשיו, אחרי
עשרים שנה של חיפושים סוף כל סוף מצאתי לי עבודה טובה ומקום
זול לגור בו; התרנגול צווח שוב; רק בשביל לחזור כל פעם לזה...

הלכתי לחדר השירותים ופתחתי את מגירת התרופות. "קוקוקווווו!"
נשמע התרנגול מבחוץ. הרמתי את קופסת האספירין ושמתי אותה
בכיסי. התלבשתי ויצאתי מביתי. "קוקוקווווו!" שמתי פאתי אל חצרו
של אחד השכנים שלי, הבחור המבוגר שמגדל תרנגולות, וטיפסתי מעל
הגדר אל האזור שבו התרנגולות מסתובבות. הן היו שקטות כשהייתי
קרוב אליהן. מנורת לילה יחידה שימשה לי לראייה וחיפשתי את שק
האוכל של השדים הקטנים. כשמצאתי את השק, פתחתי אותו עם סכין של
אולר ושפכתי את כל תוכנו על הקרקע. התרנגולות רצו לבוא אל
האוכל, אך היססו כיוון שראו אותי עומד שם. הוצאתי את האספירין
מהכיס ושפכתי את כל הכדורים על האוכל המסריח של התרנגולות.
"בואו תאכלו נבלות" לחשתי וטיפסתי חזרה מעבר לגדר. "מי זה שם?"
שמעתי צעקה מדלת הבית וכאב חד פילח את אוזניי. "למה אתה צועק?"
שאלתי בעצבים. "מה אתה עושה בחצר שלי בחור?" הזקן המשיך לצעוק.
הרמתי יד אל אוזני והרגשתי את הדם הנוזל ממנה. "עכשיו אתה רואה
מה עשית?!?" שאלתי והתחלתי ללכת לכיוונו. "עם מי אתה מדבר שם
מרדכי?" נשמע קול צווחני מאחורי הזקן. "אהההה!!!!" צעקתי "למה
אתם לא יכולים פשוט להיות בשקט?!? מה כבר ביקשתי?!?" רצתי אל
הזקן ושיגרתי בעיטה הישר אל ביטנו. "פשוט!" בעיטה. "להיות"
בעיטה. "בשקט!" ברכיה לפנים. אבל השקט לא הגיע! הזקנה צווחה
כשראתה אותי והחלה לברוח לחדר השינה. הרמתי מתלה כובעים ממתכת
ורדפי אחריה בכל הבית. "שקט!" צעקתי אליה. אחרי מספר דקות
הגעתי אליה והורדתי את מתלה הכובעים הישר על צווארה. שקט. סוף
כל סוף שקט. נאנחתי עמוקות וזרקתי את המתלה על הרצפה.
התרנגולות החלו להשמיע קולות בלתי מובנים שהזכירו לי חתולים
משתעלים. גררתי את הזקן מהרגליים אל תוך הבית ומיקמתי אותו
קרוב לגופתה של הזקנה. לקחתי מטלית נייר וניקיתי את מתלה
הכובעים מעדויות. הנחתי את מתלה הכובעים בידיו של הזקן. הלכתי
למטבח הקטן של הבית והוצאתי מחבת מתכת מאחד הארונות. חזרתי אל
החדר שבו הזקנים נחו והתחלתי להלום עם המחבט בגופתו של הזקן.
אחרי שהוצאתי את כל כעסי, הנחתי את המחבט בידה של הזקנה. הלכתי
לדלת החדר והבטתי ביצירת האומנות שלי. סצנה הגיונית אך לא
סבירה. חייכתי, יצאתי מהבית ונעלתי את דלת הכניסה. שברתי את
המפתח בתוך המנעול וזרקתי את מה שנשאר אל תוך האזור של
התרנגולות, אשר עכשיו כנראה כבר מתו ממנת יתר של אספירין.
חזרתי אל ביתי ונכנסתי אל מיטתי. לא ישנתי כל כך טוב מאז
שהייתי בטיטולים.

צלצול צורמני העיר אותי משנתי. קמתי עם כאב ראש והבטתי בשעון.
השעה הייתה 8:00 בבוקר והיה זה צלצול בית הספר המקולל שהעיר
אותי. ידעתי מה עלי לעשות. נכנסתי למקלחת קרה ולאחריה התלבשתי.
הכנתי לי קפה וקראתי את עיתון הבוקר המקומי. היה כתוב שם
שהטכנאי שאחראי על הפעמון של בית הספר היסודי המקומי אינו יודע
את מקור התקלה שגרמה לשעון לצלצל שבוע שעבר כל לילה בחצות. אז
כנראה שאני לא היחיד שחשב שזה מוגזם שהתלמידים לומדים בבית ספר
עד חצות הלילה. הבטתי בשעון ובדיוק החל הצלצול לפרום את עור
התוף שלי בשנית בשעה 8:45. עכשיו הוא הודיע על תחילתה של
ההפסקה הראשונה. "איזה יום שמח לי היום! איזה יום!" נבהלתי
למשמע השיר הרועם שהתנגן מהרמקולים של בית הספר. "אלוהים מה
עשיתי שזה מגיע לי?" שאלתי חרישית ולחצתי את ידי בחוזקה על
אוזניי המדממות. "איזה יום שמח! יום של הפתעות!" הגהנום הרועש
הזה עבר אחרי כעשר דקות בהגיעו של צלצול נוסף. שקט. היה לי שקט
של עוד ארבעים וחמש דקות שבהם פשוט ישבתי בחוסר-מעש בשולחן
האוכל שלי ובהיתי בקיר מפוחד. ושוב הגיע הצלצול! ושוב הגיע
השיר הנורא הזה! וכך זה קרה כארבע פעמים נוספות עד שהחלטתי
לעשות משהו בנידון. השעה הייתה שלוש דקות לאחת עשרה ויצאתי
מביתי. הגעתי אל שער בית הספר ושומר הכניסה הצעיר נעמד כשראה
אותי "כן, אפשר לעזור לך אדוני?" הוא שאל. "כן" אמרתי "אני
רוצה לדבר עם מנהל בית הספר. זה בקשר לצלצולים." השומר חייך
ואמר "זה בסדר אדוני, הצליחו אתמול לסדר את הצלצול כך שלא
יעבוד בלילה". הרמתי גבה "דבר ראשון, אתמול בלילה שמעתי את
הצלצול ודבר שני, לא לזה התכוונתי" אמרתי "אני מתכוון לכל
הצלצולים. אני לא רוצה לשמוע אותם יותר". השומר גיחך, "זאת כבר
בעיה שלך. הצלצולים הם חלק ממה שמוריד את שכר הדירה של המקום
הזה אתה יודע?" התחלתי להתרגז "שמע" אמרתי לו "לא מעניין אותי
שכר הדירה! אני רוצה לדבר עם המנהל ברגע זה!" "אני מצטער
אדוני, אני לא יכול לתת לך להיכנס" וברגע זה החל הצלצול של
ההפסקה. צווחתי ושמתי את ידיי על אוזניי. ירדתי לברכי ודמעות
החלו לזול מעיניי. הרגשתי יד אוחזת בכתפי ואחרי שהצלצול פסק
שמעתי את קולו של השומר שוב "אדוני, מה קרה לך? אפשר לעזור
לך?" דחפתי את ידו ממני וקמתי בעצבים. "אתה רואה מה הצלצולים
האלה עושים לי?!? אין לך מושג איך זה מרגיש!" אמרתי לו "אבל
ההפסקה מתחילה רק עוד חמש דקות!" הוא אמר "עוד לא היה צלצול!"
"מה אתה חושב שאני מפגר?" צעקתי אליו. "ומה זה לדעתך?" הושטתי
אליו את ידי מלאות הדם. "תירגע אדוני! בוא נדבר כמו בני אדם."
הוא אמר. ואז התחילה המוזיקה. "איזה יום שמח! יום של הפתעות!
העולם מלא ניסים ונפלאות!" "אאאהההההה!" צעקתי, ותפסתי בשני
ידיי את צווארון חולצתו של השומר. "איזה יום שמח!" הטחתי את
ראשו של השומר על אחד ממוטות הגדר של בית הספר. "יום של
הפתעות!" הטחתי אותו שוב. "העולם מלא ניסים ונפלאות!" ושוב
ושוב. "איזה יום שמח!" הגדר הייתה יותר אדומה מירוקה. "יום של
הפתעות!" שמטתי את גופו של השומר על הכסא עליו ישב קודם לכן.
"העולם מלא ניסים ונפלאות!" הוצאתי את אקדחו של השומר מהחגורה
וטענתי מחסנית לתוכו. מוזר שלא היו ילדים בחוץ בהפסקה. נכנסתי
לתוך בית הספר וחיפשתי את דרכי אל מרתף בית הספר. כשמצאתי
אותו, נכנסתי פנימה וחיפשתי את קופסת החשמל הראשית. פתחתי את
דלת הקופסה ובשאגות רוקנתי את המחסנית על כל חלק שנראה חשוב.
היריות החרישו את אוזני. זמזום חד וכאב ראש פועם ליוו אותי
מאותו רגע. אור הפלורוסנט החיוור של המרתף נכבה קליל ואני
החלתי לרוץ אל כיוון המדרגות. רצתי במעלה המדרגות ובדרך מעדתי
וחטפתי מדרגה לסנטר, אך לא הרגשתי את הכאב והמשכתי לרוץ כמו
מטורף עד שיצאתי מבית הספר. פרצופים מבוהלים ראו אותי רץ ושומט
את אקדחו של השומר על הרצפה. כשהייתי ליד השער נתתי מבט אחרון
בגופתו של השומר ורצתי החוצה. שתי דקות אחרי זה שמעתי את צלצול
ההפסקה ושוב החל השיר המרגיז להתנגן. צחוק היסטרי בקע מפי
ודמעות של שיגעון החלו לנטוף מעיני, מתערבבות עם עגלי הזעה אשר
עטפה את גופי וצורבות את החתך העמוק אשר קישט את סנטרי. לא לקח
לי הרבה זמן להתמוטט מחוסר דם. המחשבה האחרונה שעלתה בראשי היא
אם אתעורר בבית כלא או בבית חולים.

היו אלה צפצופים מונוטוניים שהעירו אותי. בית חולים. אחות שמנה
עם פרצוף רציני הביטה בי מבעד לזוג משקפיים גדולות שנראו כאילו
היא גנבה אותם מסבתא שלה. "אתה ער אני רואה" היא אמרה עם מבטא
רוסי קל. "אתה בהרבה צרות אתה יודע? אתה מואשם ברצח." היא
דפדפה בפנקס שהחזיקה בידה. נאנחתי ושלחתי את ידי אל סנטרי.
העצבים כנראה מתים שם כי לא הייתה לי תחושה מלבד המרקם המחוספס
של תפרים על אצבעי. אז אני הולך להיענש. אני הולך לעבור את כל
התהליך המשפטי ובטח לקבל גזר דין של מאסר עולם. כל הרעש
והבלגאן מסביב לתקרית הזו בטח תעלה לשטח את שאר הפעמים שבהם
איבדתי שליטה. עשרים וחמש שנה עברו מאז הפעם הראשונה שביקשתי
שקט. הראשון ששילם היה אחי הקטן שלא הסכים להפסיק לנגן על
הגיטרה הארורה הזו. ואחרי זה אימא שלי שצעקה עלי. ואבא שלי
שאיים עלי בצווחות. הם היו הראשונים. אבל אין שנה שעוברת שבה
אני מצליח למצוא את השקט שלי. אחרי הפעמים הראשונות כבר
התרגלתי לזה. התרגלתי לעובדה שכל מה שקיים בעולם הזה זה רק שקט
וחוסר שקט. בתוך הכלא לעולם לא אוכל למצוא את השקט. אני מניח
שנשאר רק פתרון אחד... חיכיתי שהאחות השמנה תצא מהחדר. כשהיא
יצאה, הוצאתי את סיכת האינפוזיה שלי ממקומה והחדרתי אותה
לווריד ליד פרק ידי השמאלית. זה כאב אבל לא כאב כמו הצפצופים
המקוטעים שבקעו מהמכשיר המרובע שלידי. תפסתי את הסיכה והתחלתי
להשתולל איתה, תוך כדי קריעת וורידים ובשר. הכאב עבר כמו חשמל
במעלה זרועי וזרנוקים של דם השפריצו לכל עבר, מכתימים את
הסדינים הלבנים. הרמתי כוס מים שנחה לה על שולחן ליד מיטתי
ושפכתי אותה על הפציעה. פעימות של כאב עיוורו את חושיי אך אחרי
מספר דקות הכאב פסק. הייתי מסוחרר והרגשתי כאילו אני צונח
במעגלים. אך לא עבר הרבה זמן והצפצופים המרגיזים הפסיקו. פינו
את מקומם לצליל חלק ומתמשך שהלך ונמוג.
סוף כל סוף מצאתי את השקט שלי...