פתיחה חגיגית של גלריה מקומית חדשה.  מזנון מעדנים במסדרון,
אורחים לבושי מחלצות, שיחות סלון מנומסות... גם תמונות
מדהימות, אבל העין נעצרת על בחורה צעירה, גם היא לבושה בהידור,
גדולת גוף משהו, אבל בעיקר מהמתניים ומטה.

שמלת שיפון שחורה מדגישה את עורה הבהיר, מתניה הצרות נפרשות
לאגן מלא ודשן שדוחק ממנו והלאה את קפלי הבד.  שתי כיכרות ענק
מתנחשלות מתחת לבד, מגיבות בריטוטים עדינים לכל תזוזה של
גופה... משהו בהתרחשויות האלה מתחת לקפלי הבד משדר חופש - אולי
חריג?

אני מתגנב לקירבתה, מנסה לאסוף עוד מידע חזותי, נזהר מליצור
מגע, למרות הכמיהה העזה...

אין ספק, החופש שם מתחת לבד הדק חוגג. כל פלח בשלו, זה לכאן
וזה לכאן, שום גומי מתוח לא חורץ את הגבעות הרכות, אין ביניהן
ובין מבטי הממוקד אלא קפלי שיפון דקים מדק.

ואז, בזכות שילוב של תאורה מכוונת היטב ונקודת מבט מוצלחת, הבד
השחור הופך לכמה שניות לרשת דקה וצפופה, אך שקופה כמעט
לחלוטין, ומתחתיו - הנשימה נעצרת - מבהיקים שני חצאי ירח
מושלמים, תחומים על ידי חוט דקיק שמשולש בד זעיר מאגד את שלושת
קצותיו אי-שם במורד הגב.
הכל מצטייר חד ובהיר, כאילו אין ביני ובין שתי הפסגות החושניות
האלו ולוא מחיצה כלשהי.

והגברת שלנו? כאילו כלום, משוחחת שיחת חולין עם ידידה כלשהי,
מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל בתנועות קטנות שדוחקות כל פעם
קבוצת קפלים אחרת לגלוש מעדנות על פני גופה הענוג.

איזה עוצמות יכול אדם לשאוב מהבזק מראה אלוהי שכזה! הוא נצרב
לי ברשתית העין (או מה שזה), באחורי המוח ובליבי הפועם, הלך
עימי משם לביתי, למיטתי ולחלומי. ועד למקלדת המחשב הגיע.

"אפשר למות מזה." אמר לי חבר שחלקתי עימו את החוויה.

איך הוא יודע?