היא הביטה ימינה ושמאלה לפני שפתחה את עינה
מאשרת לחושך לסור פנימה ולבצע את זממו.
היא הייתה בת שלושים ואחת,
לבושה בשובלי שמלות הכלה של אחיותיה,
שנצבעו בחג האדר הקודם,
בצבעי הרעש,
בכדי להזכיר לעצמה את קיומה.
סוליית שגרת חייה הייתה היחידה שנותרה,
מובילה אותה מדי יום בשכחותו,
אל מקום עבודתה.

היה זה יום שגרתי בהחלט,
פסיפס הפרצופים הרועש,
לבש איברים צעקניים,
שהתלבשו אל גופות מפוסלות,
שלפיתות לסתותיהן הפעורות,
קפא מדי שניות אחדות,
כמעין שידור לקוי בערוץ המקומי.

היא התבוננה.

מפלחת את גופה,
מלקטת את פעימתה האחרונה,
היא החלה צועדת בשביל הזולג,
למקום ישיבתה.

יום נוסף החל.