[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה בר
/
פרולוג+אפילוג

פרולוג

השעה בערך ארבע לפנות בוקר ומאזשהי סיבה מוזרה, עדיין לא
הצלחתי להרדם. קוראים לי דנה, אני בת 18. אני שוכבת בחדר במיטה
שלי, עם החלון פתוח והאור חצי דלוק וחושבת. בעצם אני חושבת על
מה בא לי עכשיו לחשוב. המאוורר בחדר שלי פועל ומרוב שיש שקט
הרעש שהוא משמיע פתאום נראה לי כל כך חזק, כמו הרעש ששומעים
כשנוחת מטוס. אני הולכת כל עשר דקות בערך למחשב, כדי לבדוק אם
יותם, החבר שלי לשעבר מחובר לאינטרנט כי כבר עברה חצי שנה מאז
שהוא טס. אז בזמן שהוא בטח מזיין לאיזה אמריקאית את הצורה אני
רצה למחשב לפחות עשרים פעם ביום כדי לראות אם במקרה הוא מחובר
ואולי אפילו ייצא לי לדבר איתו קצת. העיקר שאני אומרת לעצמי
שכבר התגברתי עליו. אני מסתכלת על החדר שלי, שצבוע במין צבע
ירוק כזה ועל הקיר שממול למיטה שכולו מלא במין מסגרות עץ קטנות
כאלה עם תמונות של חברים. חברים, עם חצי מהם אני בכלל לא
מדברת. אני מדליקה סיגריה  ומחשבת את השנים שאני כבר מעשנת.
אני בטוחה שהתחלתי בכיתה יוד, גיל חמש עשרה בערך. אז כבר שלוש
שנים שאני מעשנת. ואז אני חושבת לעצמי, לאן הגענו? ילדים בני
שמונה עשרה שמעשנים כבר שלוש שנים, אפשר כבר להגיד מכורים, לא?
מעניין מה יהיה אחוז חולי הסרטן עוד שלושים שנה. היום היה לי
יום רגיל. יום משעמם. ואז כשהתחיל להגיע הלילה כל הזמן רציתי
שיקרה איזה משהו מעניין, שיקרה איזה משהו שישנה לי את החיים,
זה לא חייב להיות משהו גדול, אפילו משהו קטן, אולי איזה שיחת
טלפון, פגישה עם מישהו, אפילו משפט קטן, או מבט, משהו שיישנה.
אבל עכשיו עוד מעט חמש בבוקר וכלום לא קרה. החיים שלי נשארו
בדיוק אותו הדבר. אז פתחתי את המחברת הזאת, את המחברת יצירות
שלי שבערך חצי ממנה מלא בסיפורי אהבה מתסכלים על יותם, החבר
לשעבר שלי שבטח עכשיו מזיין לאיזה אמריקאית את הצורה כי הוא טס
לשנה לארצות הברית והתחלתי לכתוב. מעניין אם משהו ייצא מכל
הכתיבה הזאת, אומרים שיש לי כשרון. כן... לי ועוד חצי מהמדינה
הזאת שכותבים פי אלף יותר טוב ממני, אז מה כבר יכול לצאת מזה?
על מה כבר ילדה בת שמונה עשרה יכולה לכתוב? אז ייצא סיפור אהבה
אחד יפה ואולי עוד אחד על התאבדות וזהו. אולי עוד כמה שנים
שיהיה לי על משהו מעניין לכתוב אני אוכל להיות מרוצה. אז אני
הולכת לישון, במחשבה שלא קרה לי היום שום דבר ששינה לי את
החיים, שאני עדיין דנה, בת 18. עם חבר לשעבר בארצות הברית, עם
כשרון כתיבה ועם התמכרות למלברו לייט.
מי יודע, אולי מחר יקרה משהו מעניין...

אפילוג

השעה ארבע בבוקר ומאיזשהי סיבה מוזרה עדיין לא הצלחתי להרדם.
קוראים לי דנה, אני בת 18. אני שוכבת בחדר במיטה שלי, כמו בכל
לילה ובטוחה שהצלחתי להבין את כל מסתורי החיים. בטוחה שהסקתי
כבר את כל המסקנות האפשריות ושאני יודעת כבר בדיוק את כל מה
שייפתור לי את הבעיות. אבל האמת היא שאני לא יודעת כלום. אני
תמימה, אני נאיבית, אני ילדה קטנה ואני אוהבת את זה! אני רואה
את העולם בתמימות ועדיין יש לי תקוות גדולות שאולי יתנפצו יום
אחד מול עייני ואולי גם לא. היום קרה לי משהו מעניין! היום
הבנתי, שלא צריך שיקרה שום דבר מעניין בשביל שאני אהיה מאושרת.
היום הבנתי שיש כל כך הרבה רגעים קטנים בחיים שלנו שעושים
אותנו מאושרים ואנחנו בכלל לא עוצרים לרגע כדי להנות מהם כמו
שצריך. אז אני הולכת לישון, במחשבה שאני עדיין דנה, בת 18, עם
חבר לשעבר בארצות הברית, עם כישרון לכתיבה ועם התמכרות למלברו
לייט. אבל בפעם הראשונה בחיי, אני חושבת שאני אוהבת את זה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא לועג לך,
אני לועג איתך


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/04 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה