הקטע הזה נכתב ב 5.2.89  ונפלט ממגירתי כעת. בעוויתות פנימיות
של אמת - החלטתי להציגו כאן.

                                         

         

כאשר התעוררתי מתרדמתי העולם כבר היה חרב. מצאתי את עצמי בשלהי
ילדותי, חסרת בטחון, רועדת מקור ומפחד. נטשתי את מיטת התינוקות
שלי וחיפשתי את היציאה. אולם עד מהרה נוכחתי לדעת שמסביבי
שיממון. לא היה למי לפנות. עמדתי על פיסת יש כשמסביבי אין
עצום. החלטתי כי עלי לשרוד ויהי מה, בתחילה רציתי לזעוק לעזרה,
קראתי כמה קריאות "אימא...הצילו", אולם קולי כמו התאדה בשממה
והתנפץ לשקט גדול. חוויתי את השקט על בשרי ולבסוף נואשתי ושבתי
למיטתי.

שדרה ארוכה, סוף הקיץ. אני נישאת ברוח בין האלונים, ספסלים
ירוקים, כמה נפלא לנצח על שורות העצים. לא היה שם איש מלבדי.
הכל שלי, שלי, שלי. פתאום גיליתי שכל חברי מן הגן מביטים בי
בעיניים בוחנות. חברתי משכבר הימים קטיה, אוחזת בזנבו של דג
מלוח ומגישה לי אותו. הם שואלים:
איך היה? היכן? אני שואלת חזרה. שם, בחו"ל. טוב! אני עונה.
טוב מאוד. לפני שהכל חרב, היה ממש טוב. והם אומרים לי: גם
אצלנו הכל חרב.
בואו נשחק במשחקי מלחמה, הצעתי והם הסכימו מיד. שיחקנו ברעב,
בפחד, בבדידות, בחיים.

חדר אפל. שטיח כחול - אפור אחיד פרוס על רצפת העץ החומה. שטיח
צבעוני תלוי על הקיר. מיטה גבוהה, גבוהה, עמוסת כרים. במרכז
החדר שולחן עגול עם מפה ירוקה מקטיפה. מעל למזנון העץ תלויה
תמונה של אישה כבת שלושים. זו תמונה עתיקה מלפני החורבן. על
שכבת האבק העבה המכסה את המזנון עומד אגרטל בתוכו כמה פגרים
מיובשים. גם הם שם מלפני החורבן. בחדר עומד ריח תבלינים חריף,
החלונות מכוסים בוילונות טול ורודים מעברם יש - אין, שממה.

ביקשתי לבכות, אולם לא נותרו לי דמעות, הם לקחו גם אותם, בזזו
הכל. העברתי יד על גופי וגיליתי שחסרים לי איברים. ידי בעצם לא
היו אלא שלדים ארוכים ומצהיבים, אחת מרגלי הייתה בלתי תואמת
לממדי הזעירים, כנראה הייתה של מישהו אחר. מישהו שביקש להינצל
ולשרוד על כנפי אחד מאיברי. ביקשתי לדעת האם פרצופי עודנו
במקומו. הסרתי אותה וגיליתי ריקבון וצחנה, השבתי את המסכה. ככה
נוח יותר, לא רציתי לראות את פנימיותי הרקובה.

חיפשתי את מקור החום וגיליתי את האח השחור הגדול, לצדו עמדה
צנצנת זכוכית עבה ובה שיירים של דבש שהפכו לגרגירי סוכר.
התיישבתי על הכורסה האדומה ובלעתי את כל תכולת הצנצנת, המסכה
הפריעה לי לאכול, אבל לא נורא, התגברתי. גוף לא נותר לי רק רוח
ותיאבון. החלטתי לקחת את עצמי בידיים (אילו היו לי ידיים) לכן
אספתי את שלדי ויצאתי לחזית, להלחם על הצדק שאין.

                                       

כאשר נסתיימה המלחמה בשלהי החורף, כבר הייתי לאישה. הקרבות
נמשכו חודשים, במהלכם איבדתי עוד כמה איברים, אולם זה לא השפיע
עלי כלל. האיברים הפכו לדבר שולי כי רוחי זכתה באותות הצטיינות
שלוש פעמים ברציפות. הקרב הקשה מכל היה הקרב על בעלות השמיים.
ידעתי שרק בכוחי לממש את התיאוריות של הנביא. האחרים ביקשו
להנהיג היררכיה. ואני כבשים לא היו לי וגם לא זאבים ואפילו לא
ידעתי מאיפה להתחיל לספור את הימים. גם לא ידעתי היכן אני
בעבר, בעתיד, בהווה? לכן ביטלתי את אחרית הימים. אולם שרידים
היסטוריים רבי משמעות דווקא היו לי. היה בידי מסמך שדמה לתעודת
פליטים או משהו כזה, כמו כן היו לי צרור זיכרונות שכללו את
שמי, שם הורי, דתי - אמונתי, חפיסה גדושה של מעברים בזמן
ובחלל, תליון שקיבלתי לאחד מימי ההולדת שלי ופנקס שרבוטים שדמו
לכתב ידי. את עצמי לא היה לי אז עטפתי את רוחי במפית והוספתי
אותה לצרור. אלה הוכיחו לי בוודאות שאני קיימת.

הסתבר לי מכתבי שהיו עוד כמה כמוני לפני החורבן, לפני זמן לא
מוגדר. היכן כולם עכשיו, קשה לומר. שיערתי שעלו השמיימה. ואני
בכוח נחישותי ובעקשנותי הרבה או בגלל העומס הרב על כתפי נותרתי
במקומי וטבעתי לי בעבר.                  
כעת בהיותי אישה, עטפתי את שיירי בפיסת אריג עתיקה והתחלתי
לתור אחר הדרך למעלה. נאבקתי, לחמתי, הקרבתי ולבסוף תוך דור
אחד הגעתי ליעדי.

השמים היו תכולים, נאלצתי לנוע לאט על מנת שלא לטבוע בעננים.
הלכתי לפי סימנים שנראו לי מוכרים. פסחתי על כמה מטאוריטים
שנתפסו בסבך הצמר גפן השמימי. לבסוף הגעתי לאיזו גבעה "הר
התבונה" נקראה. התיישבתי על כורסת מנהלים שהייתה שם כמו מצפה
לי ומיד הגיעו מספר מלאכים נאים "לשירותך" הודיעוני. ואני
ניצלתי זאת ובניתי לעצמי גוף חדש ועכשיו אני אישה בעלת גוף
ואני יושבת לי ושולטת על העולם כשהמלאכים מספקים את כל צרכי.
שלחתי כמה מהם ארצה כדי שיעשו שם טיפה סדר וימליטו כמה יצורים,
ככה שלי יהיה לי על מי לשלוט. מי שיער שאלוהים הוא בעצם אישה
עם שיער ארוך לא צבוע, עם סדר יום קבוע, צרור זיכרונות ורוח
שברירית עטופה במפית. ומי שחושב אחרת טועה. עד החורבן הבא אני
פה המלכה!