אחרי שעמית הרג את הערבי ההוא, הוא שכב במיטה כל היום.
הצבא בהתחלה לא הרשה.
ואז המפקד פחד שהוא יחטוף התמוטטות עצבים או משהו כזה
וזה יהיה אשמת הצבא.
כמו כשאחותו ניסתה לקפוץ למרחק וקרעה את הגיד בברך.
היא הייתה בזמן אימונים, שלחו אותה לניתוח, הוא התפקשש.
ועכשיו היא שוחררה מטעם נכות צבאית.
אפילו שהיא לא הוצבה בגבול, כמו עמית.
בהתחלה הוא לא נתן לאף אחד להכנס, אפילו לא לשירי.
ואז אחרי שבוע, כנראה שהוא כבר התחיל להאמין,
שהדאגה שלנו נובעת ממקום מסויים.
אני הייתי הראשונה שדיברה איתו. מכיוון שכל הבנות היו בבגרות
במתמטיקה ואני כבר סיימתי שנה שעברה.
וכל הבנים היו כלואים במקומות הנידחים שהצבא שלח אותם אליהם.
לפני שאפילו התחלתי לדבר איתו, או לנסות לעודד אותו.
החלטתי להקריא לו את "נילון" של אתגר קרת.
ואז אמרתי לו כמה שאני שמחה שהוא לא עוטף את עצמו.
כי עדיף שיהיה עמית עם יסורי מצפון, מאשר עמית שמת מבפנים.
או פשוט מנוליין.
הוא התהפך במיטתו לכיוון השני, כדי שלא יוכל לראות אותי.
ואמר שכבר נמאס לו מן המטאפורות שלי.
אני ליטפתי לו את השער ואמרתי ברכות, ששירי עוד מעט תסיים את
הבגרות ואז היא תיסע ישר לכאן.
הוא התהפך חזרה לכיווני והטיח בי את העובדה, שכיום "נורא מסוכן
באוטובוסים". ואני רק יכולתי להמשיך ללטף את שערו.
כי ידעתי שאני כבר לא בכיתה י', והוא כבר לא בי"ב.
ואין מי שיסיע אותנו לכל מקום שרק נחשוק בו.
אפילו עם זה בית קפה נידח בהרצליה.
ואפילו אם זה החבר הכי טוב שלהם, ששוכב עכשיו חצי מת על
המיטה.
הם משרתים עכשיו, את המדינה שלפיהם נתנה להם כל כך הרבה.
היא נתנה להם פיגועים ונתנה להם נהגים שיכורים שיהרגו את
משפחותיהם, היא נתנה להם מטעני חבלה ומלחמות.
והכי נורא, היא נתנה להם מדים.
אחרי שאת הספר כבר הספקתי להניח בצד,
הוצאתי מהתיק גם תצלומים.
ביום שלאחר מה שקרה, הלכתי לצלם בישוב שממוקם ליד הגבול.
הישוב שעליו עמית הגן.
הוא הסתכל על כל התמונות
ואני אמרתי שבלעדיו כל אלו היו מתים עכשיו.
הוא המשיך להסתכל על התמונות ואמר שכל זה בכלל לא משנה,
כי יכול להיות שאחמד אג'ורעי בכלל לא היה מחבל.
ואף פעם אי אפשר לדעת.
הוא הפיל את התמונות על הרצפה, התיישב מולי, ואמר:
"אני לא יודע אם בכלל תוכלי להבין את זה,
ואני מקווה שלא תצטרכי.
למרות שעם העתיד של המדינה שלנו, נראה כאילו גם בידייכן הולכים
להניח רובה בקרוב. אבל עכשיו, שום דבר כבר לא משנה.
אני לקחתי חיים". |