רצתי בכל כוחי. ליבי הלם מהר פי כמה מטפיפות רגליי. זו הייתה
ריצת אמוק. ידעתי לאורך כל הדרך שהם מאחוריי, מרחפים להם
במהירות ובקצב אחיד, לא מתעייפים. מסניפי הדבק הארורים האלה -
שיתעייפו וייפלו כבר, כך אוכל לחזור לסדר היום הרגיל.
"כנראה שלקחתם מנה הגונה הפעם, אההההה?" זרקתי באוויר.
אני כבר רץ רבע שעה ואין שום סימן להתעייפות. הבריחה הארוכה
ביותר שהייתה לי ממסניפי הדבק ערכה לא יותר משבע דקות.
אגלי הזיעה נפלו מפניי ונזלו על גופי. הדגדוג של הטיפה הנוזלת
לאורך הגוף הוא הדבר היחידי שאיכשהו השאיר בי שמץ של תקווה, אך
ידעתי שאם לא אחמוק מהם בדחיפות אתפס, עורי יקולף בלא רחמים
וטחולי יאכל - בדיוק כפי שעשו לאחי הטיפש שחישב לרגע כי יוכל
להתמודד מולם.
בום חזק נשמע מאחוריי. אחד מהם התרסק לתוך ערימה של זבל.
נשארתי עם אחד, אך עייפתי וידעתי כי אני חייב להיפטר ממנו.
החלטתי לקחת סיכון. הסתובבתי.
הוא הופתע. מסניף הדבק הארור ריחף באותה שעה בגובה של מאה
ושמונים סנטימטר מעל הקרקע. רצתי לכיוונו בכל המהירות, זינקתי
ונגסתי באשכיו.
אנחת סבל נשמעה באוויר. אפילו לא הסתובבתי לראות אם נפל, פשוט
נגסתי והמשכתי לרוץ, וכל זאת רק כדי לא לפספס את ארוחת הצהריים
המשפחתית.
המשכתי. ירקתי את אשכיו בצד הדרך, שלפתי בקבוק מים מהתרמיל
שהיה על גבי וגירגרתי בפי. ירקתי את שאריות הדם והבשר שנדבקו
לחיך והמשכתי לרוץ בכיוון הרגיל של יום רביעי, שעה 12:00,
ארוחת הצהריים המשפחתית, אך הפעם ידעתי שיחלוף זמן מה, עד
שאתקל שוב באחד ממסניפי הדבק.