זה התחיל כמו עוד יום שבת שגרתי. אבא, אמא, ושירי בת ה-7
מתכוננים ליציאה.
שירי אוהבת לטייל עם אבא ואמא. הטיול כל כך קוסם לה. בעיקר
עכשיו, שהגשמים נגמרו והחזאים הבטיחו שבת חמימה ללא גשמים.
בעיקר עכשיו, שהאביב כבר ממש בפתח ויש פריחה.
ואמא הבטיחה לשירי עוד ביום חמישי בערב, שאם ביום שבת יהיה יפה
- שוב הם ייצאו לטייל.
הפעם הם נוסעים לצפון, לראות קצת ירוק, קצת פריחה.

הטיול הוגדר כמוצלח.
כל שעות הבוקר המאוחרות ושעות הערב המוקדמות, אבא אמא ושירי רק
טיילו. אמא אפילו הביאה מגדיר צמחים והסבירה לשירי על כל צמח,
ואבא הסביר לה על חיות שיש באזור.
שירי לא זוכרת מתי היא נהנתה.

בדרך הביתה שירי נרדמת מאחורה. היא לא רואה את המכונית שדוהרת
ממולם. היא לא יודעת שהמכונית התנגשה בהם בעוצמה חזקה, ולא
הותירה להם שום סיכוי.

הפרמדיקים של מד"א כבר רגילים לתאונות דרכים. אבל למשהו כזה הם
לא ציפו. שירי נשארה בריאה ושלמה. אמא ואבא - כבר לא נשארו.
המתנדבת הצעירה לוקחת את שירי לצד, מלטפת אותה, מדברת איתה,
מנסה להסיח את דעתה מהשקיות השחורות שבתוכן הוריה.
אבל שירי לא מוכנה לשנות נושא. היא רק ממשיכה לשאול מה קרה,
ומה קרה לאמא ואבא שלה. היא רוצה את אמא עכשיו, וקר לה, ויש לה
שריטה על היד וזה כואב לה.
היא רוצה הבייתה. היא רוצה לישון.
"מה זה המקום הזה? זה בית חולים? למה אני פה ואיפה ההורים
שלי?" שאלות נשארות ללא מענה.
בבית חולים, בחדר המיון, היא רואה את סבתא שניגשת אליה ומחבקת
אותה חזק ורק בוכה. היא ממלמלת משהו לא ברור ושירי לא מבינה.
הרופא בחדר המיון, שכבר היה רגיל למקרים שכאלו, הסתכל בשירי
ברחמים. לא היה מסוגל להסתכל בעיניים התמימות והיפות האלו
ולהסביר לה מה קרה.
לך תסביר לילדה בת 7 שמעכשיו היא יתומה.