התנצלות מקדמית:

"והכל מתפללים לאורה,
ונובלות שפתיים בתפילה;
ויגעים הדברים וארוכים,
והם נשנים וחוזרים חלילה"

כך כתב חיים-נחמן ביאליק בשירו "כוכבים מציצים וכבים".  ואכן
- מוטיב האור בשירתו של ביאליק כבר דוסקס לעייפה, עד שהשפתיים
שלא נבלו בתפילה ודאי נבלו בדיונים נשנים וחוזרים (חלילה).  גם
בדיונים על "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן הוזכר האור לא פעם.
ובכל זאת - גם אותי סוחף האור, ואני מבקש להוסיף מבט משלי על
שני מיני אור ביצירותיהם של שני המאורות הגדולים הללו של השירה
העברית.

שני שירים:

לבדי / חיים-נחמן ביאליק
כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,
שירה חדשה את-בוקר חייהם הרנינה;
ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב
תחת כנפי השכינה.

בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף-היא
כנף ימינה השבורה על-ראשי הרעידה.
ידע ליבי את ליבה:  חרוד חרדה עלי,
על-בנה, על-יחידה.

כבר נתגרשה מכל-הזויות, רק-עוד
פינת סתר שוממה וקטנה נשארה -
בית-המדרש - ותתכס בצל, ואהי
עמה יחד בצרה.

וכשכלה לבבי לחלון, לאור,
וכשצר-לי המקום מתחת לכנפה -
כבשה ראשה בכתפי, ודמעתה על-דף
גמרתי נטפה.

חרש בכתה עלי ותתרפק עלי,
וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי:
"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם,
ואוותר לבדי, לבדי..."

וכעין סיום של-קינה עתיקה מאד,
וכעין תפלה, בקשה וחרדה כאחת,
שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא
ובדמעה ההיא הרותחת -


- / נתן אלתרמן
האור -
הצועד ממראות נחושה, הקושר את כתריו לאילן ולשה,
הגבור הצעיר על חזה יאורות, הקורא כאל חג למלחמת ביניים,
האור,
אור עירנו,
מהו עושה,
מהו עושה לבדו, לבדו,
בעצמנו לרגע עינים?
לעת הוותרו
יחידי וגועה,
אור ענקים,
אור בלי רואה,
מעבר משם למסך האדום
של עפעפי הדבוקים.


עלילות שני השירים זהות כמעט:  דמות עליונה או עוצמתית במיוחד
מאבדת את כל כוחה ונשארת בסוף השיר "לבדה, לבדה".  ב"לבדי"
זוהי השכינה - "דמות" שבמהלך אלפי שנות תאולוגיה יהודית רכשה
לעצמה אופי אלוהי-אימהי, וכאן היא ננטשת על ידי כל בניה
והופכת, במפתיע ובפתאומיות, ממגינה לנזקקת-להגנה.  ב"האור" זהו
האור, שמתחיל את השיר כגיבור צעיר ועוצמתי ומסיים אותו בגעייה
חסרת-אונים, לאחר שכל רואיו נטשו אותו ועצמו את עיניהם.

אבל האור האלתרמני עוצמתי הרבה יותר מהשכינה הזקנה,
חסרת-האונים של "לבדי".  אפילו לאחר שהוא ננטש מחוץ לשדה
הראייה הוא דומה למין קינג-קונג כבול, בעל עוצמה וזעם המחכים
להתפרץ.  ואכן, שלא כשכינה - שעם נטישתו של בנה האחרון תסיים
סופית את תפקידה בעולם - תבוסתו של האור היא רק להרף-העין של
עצימת העיניים.  לכן הדובר האלתרמני לא מבזבז רחמים מיותרים על
האור.  הוא מתייחס למצוקתו בספק סקרנות מדעית ("מהו עושה")
ספק שעשוע, יחס שלא עומד בשום השוואה עם רחמיו של הדובר
הביאליקי על השכינה.

כאילו כדי להדגים את יחסי העוצמות הללו, מופיע האור גם בשירו
של ביאליק.  כאן האור הוא זה שסוחף את כולם - וגם את לבו של
הדובר - מעם השכינה.  השכינה שירדה מגדולתה בוחרת להתכסות בצל,
וכמוה גם הדובר האלתרמני (שלושים-וכמה שנים מאוחר יותר).  כך
מצטייר שירו של אלתרמן כמין נקמה מתוקה:  אותו האור שהדיח את
השכינה מודח עתה (ולו להרף עין) משלטונו הוא.

שתי כמיהות:

לעומת יחס ההערצה והכמיהה אל האור בשירת ביאליק, ב"כוכבים
בחוץ" היחס לאור הוא יחס אמביוולנטי למדי.  מצד אחד, גם כאן
אפשר למצוא הערצה ("יום - / על הרים ויאורות הבעירוהו! / יום
- / חצוצרות למלכה וחילה! / יום הסוסים ההורסים אל הרוח. /
שמיים / אדירים כמקהלה!" - כותב אלתרמן ב"יום השוק") ואפילו
אחווה (ב"הנה העצים" הוא מבקש "צידה להביא לאחי הגדולים, /
לאור ולרוחב בשדות אבינו.").  אבל מצד שני, אור-היום מתואר
תמיד כעריץ ואכזר ("שבעים שנה / הקיץ מלך. / באור נקמות סממו
בקריו. / אחד עץ הזית, / אחי הנידח, / לא נסוג מנגהם בקרב." -
פותח השיר "עץ הזית".  וב"ליל שרב" נשבעת העיר "לזכור
בערבולת יומנו שלנו, / לשמור בשביית מחשכיו הלבנים" את
הלילה).

מה בין האור הביאליקי לאור האלתרמני?  מדוע ביאליק כמה לאור
בעוד אלתרמן נמלט ממנו?  גאוגרפים וחובבי-מטאורולוגיה יתפתו
למקם את ההבדל ביניהם במרחק שבין אודסה לתל-אביב.  לביאליק,
שידע רק חורפים ארופאיים קודרים, היה האור מפלט מבורך, יטענו.
אלתרמן, שחווה את אור-הנקמות הארצישראלי האכזר, אך טבעי שביקש
לו מפלט מאחורי עפעפיים דבוקים.  שיר אחר, יפהפה ומוכר למדי
מ"כוכבים בחוץ" עשוי להציג פיתרון שונה:

עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות.
עוד אצניח אלייך ידיים.
עוד אומר לך את כל המלים הטובות,
שישנן,
שישנן עדיין.

כי ביתך העני כה חשך לעת ליל
ועצוב בו ודאי לאין סוף.
וחיי שכרעו בלי הגיע אליך,
הוסגרו לחוצות ולתוף

אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
את פולחת כזכר נשכח.
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,
הדממה הזאת
היא שלך.

האם הכמיהה לביתה החשוך של האהובה נובעת מרצון להאיר אותו?
מסופקני.  כשהדובר כותב על חייו ש"הוסגרו לחוצות ולתוף",
ברור לנו שהוא רואה את ביתה החשוך, העני, הכבוי, העצוב, הנשכח,
הדומם של האהובה דווקא כשחרור מהוללות החוצות והתוף הסוגרת
עליו.  הדממה שבין פעימת-לב לרעותה, בדיוק כמו רגע אחד של
עצימת-עיניים, מהווה נסיגה מתחום האור ההולל לתחום השקט יותר
של החושך.  החושך, שהוא הבריחה מהמולת החיים, הוא (כאן, כמו
בכל "כוכבים בחוץ") מחוז כמיהתו האמיתי של אלתרמן.

כאן נעוץ ההבדל בין יחסו של ביאליק אל האור ליחסו של אלתרמן:
ביאליק, בחור-ישיבה סגוף היוצא לתפוס את החיים החומקים, המתאר
את חייו במילים "חיים בלי תוחלת, חיי רקב נמקים, / צוללים
כעופרת, טובעים במחשכים" ("כוכב נידח"), רואה את האור
כגילום של החיים האמיתיים אליהם הוא עורג.  אלתרמן, בוהמיין
הולל שכמותו, שעורג דווקא להיפוכם של החיים, להשתקתם ולאיונם,
מגלם את כמיהתו בערגה אל החושך.  שניהם "מגשימים" את
משאלותיהם, כל אחד בדרכו, ב"לבדי" וב"האור".  אך בעוד ביאליק
יכול לצפות לניצחון סופי של האור על השכינה-שעבר-זמנה, לאלתרמן
אין תקווה ליותר מהמלטות רגעית משלטונו העריץ של האור בחייו -
שהרי המפלט הסופי מן האור הוא רק המוות.

תעלומה לסיום:

מדוע, אם כך, קורא אלתרמן לספרו "כוכבים בחוץ"?  מדוע הוא
כותב, בבית שממנו לקוח שם הספר (שהוא, כנראה, הבית החשוב ביותר
בספר כולו) את השורות "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, / אל
תרחמיהו בעיפו לרוץ, / אל תניחי לו שיאפיל כחדר,/ בלי הכוכבים
שנשארו בחוץ."?  מה בין אור-היום לאור-הכוכבים? מה בין
חשכת-בית-האהובה לאפלת-החדר?