"תסתמי את הפה שלך, זונה" הוא אמר לה בעודו מרים את היד להפליק
לה. גבותיה הצמוקות ועיניה הכעוסות אמרו את הכול, היא יודעת.
היא חשבה לעצמה אם כדאי להכניס עכשיו לריב גם את הפעמים
הקודמות שהיא גילתה ושתקה לגביהם, אבל כשראתה את הזיעה הניגרת
מפניו ואת הדאגה והבלבול בעיניו, החליטה שמיותר לעשות זאת, שכן
הוא הבין כבר הכול, וגם ידו השרירית הרתיעה אותה.
"שתסתום את הפה שלה, הזונה" חשב לעצמו בראש בזמן שידו מונפת
באוויר, "למה אם היא לא תסתום אני מפליק לה" מלמל בתוכו. הוא
היה בטוח עד כה שהכול נשמר בסוד, ואף אחד לא ידע על מעלליו.
הוא ראה בעיניה שהיא כועסת, וראה שיש לה עוד דברים להגיד לו,
אבל העדיף להשתיק אותה בתנועה המאיימת עם היד שמא היא תפצה את
פיה ותאמר עוד דברים אומנם נכונים ככל שיהיו לגביו, אך הוא ידע
שלא יהיו לרוחו. הוא חשש, שמא היד תסטור מבלי שהתכוון. הוא ידע
שהתוצאות יהיו כואבות, בשבילה.
"תסתמי את הפה שלך זונה" הדברים עדיין הדהדו באוזניה כמו הוא
צועק אותם שוב ושוב, בלבה גמלה ההחלטה לגולל בפניו את כול
שידעה אם רק יעז לסטור לה, היא חששה שמא הדבר ירתיח אותו עוד,
אבל קוננה בה גם אותה תקווה שהוא ישבר ויודה. היא תסלח, כמו
תמיד היא תסלח, אם רק יודה. המילה זונה הכאיבה לה, שניהם ידעו
שהיא מעולם לא ידעה גבר מלבדו, אך עדין הוא הקפיד להטיח בה את
הכינוי בכול ריב שהיה להם. לעיתים אף בבקרים באומרו בוקר טוב,
היה ממלמל זונה בדרכו לשירותים להטיל את מימו. הוא הגבר היחיד
שנגע בלבה, ועם זאת, כול פעם שאמר לה אני אוהב אותך, היא ראתה
בעיניו שבלבו שהוא מוסיף את המילה זונה בסוף המשפט, והיד שלו,
שמלטפת בלבה, חושפת ציפורן ומשאירה שריטה.
"זונה" חשב בליבו, הרהורים נוספים גרמו לו להבין שהוא כלל אינו
זוכר את שמה, אבל איך שלא קוראים לה, הזונה, היא לא תגיד עליו
דברים כאלה. הוא הרגיש כאב בידו, ובהבזק חזרה למציאות בה הוא
נמצא, מסתכל עליה עם היד באוויר, "תסתמי את הפה שלך זונה"
עדיין מהדהד בחלל החדר, הוא הבין שהם כבר עומדים ככה מספר דקות
בלא תזוזה, ללא מילה. "תסתמי" צעק שוב,"זונה". במבט מלגלג
הסתובב והתנהל בכבדות בחזרה לכורסא שעליה ישב כשנכנסה לחדר ושב
לצפות בטלוויזיה. הוא חשב בליבו, והחליט שעכשיו זה זמן טוב
להוריד את היד.
היא נשארה המומה. שנים שהוא קורא לה זונה, מאיים, צועק לה
לסתום, אבל מעולם לא חשבה שהוא רואה המורדים. היא חשבה לעצמה
מה היה אם...
מה היה אם הם לא היו קונים את החבילה הגדולה של הערוצים ולא
היה באפשרותו לצפות בפוקס קידס, מה הוא היה רואה עכשיו?
יורוספורט? אולי חדשות? אבל אז ניערה את המחשבות האלה, בהגיעה
למסקנה שהסיכוי שהיה רואה חדשות כעת הוא קלוש, כי השעה כבר
מאוחרת. לא משדרים חדשות בעברית בשעות כאלה וסי-אן-אן לא יכול
היה להבין מפאת בורותו. היא הלכה לישון, מצפה שיבוא איתה
למיטה, השתוקקה למעט התעלסות עימו. היא ידעה שהוא לא יאחר לבוא
אליה. בכול יום היה עובד קשה עם ז'קו במשאית שלו, ושעות יקיצתו
היו מוקדמות, לכן לא ינום מאוחר מידי.
לאחר מספר דקות התרומם מהמושב, כיבה את מקלט הטלוויזיה שואל את
עצמו בעצבים, "למה היא לא סתמה הזונה? בדיוק בחלק המותח? היא
יודעת שגם ככה קשה לי עם הכתוביות...". בהיכנסו אל החדר הוא
חלץ נעליו. ריח חריף ומבאיש של כפות רגלים מילא את האוויר. מחר
בהחלט צריך להתקלח מלמל לעצמו.
בעודה מסמנת לו שיבוא לצידה, הוא הטיח בפניה "הפרעת לי באמצע
חתולה פראית, היום אין שוקי-שוקי".
"אבל, אבל..." ניסתה לשכנעו, אך לשווא.
"לילה טוב!" קטע אותה באכזריות, נשכב וגבו אליה, עיניו עצומות
ובכול ליבו קיווה שתניח לו, ושזה יגמר מהר בלא עוד צעקות ריבים
ואיומים, שכן באמת כאב לו השריר מהעמידה הממושכת עם היד מונפת
באוויר.
הליבידו שלה תמיד היה לה לרועץ, שכן כול פעם שמנע ממנה סיפוק,
היתה מתוסכלת. בזה היה כוחו עליה, והיא ידעה זאת. "בבקשה, שגול
אותי" ניסתה בשנית, נודרת בליבה שאם יסכים לעולם לא תזכיר יותר
את עניין הטלנובלות.
"תסתמי!" מלמל בגבו אליה, "זונה".
"ארורה את לויסאנה" מלמלה לעצמה, מדמיינת את הפרוצה הקטנה
שכובה חסרת רוח חיים, ודם מלכלך את מדי בית הספר שלבשה. היא
חייכה לעצמה, והחליטה שמחר היא קונה כרטיס לארגנטינה. הגיעו
מים עד נפש, מגיעה גם לה, לפגוש את המורדים.