תנו לי לספר לכם סיפור קצר.
סיפור קצר, על ילדה שהיא קצת פסימית, וקצת אופטימית, קצת
מחייכת וקצת בוכה.
שמה הוא יולי.
חשוב לי לציין שיולי עם חולם ולא כמו החודש.
חשוב לציין כי השם הזה הוא חלק ממה שהופך אותה למיוחדת. ילדה
יפה, יפה מאוד, עם עיניים ירוקות ועמוקות ושיער חום שטני כזה
חלק בשתי צמות חמודות.
הילדה הזאת, שהיא כ"כ מיוחדת, גדלה בקיבוץ.
עם כל הירוק בעינים ומסביב, שתמיד תמיד הייתה לבושה בחולצה
משובצת מכופתרת וג'ינס. ילדת כפר שכזאת, אתם יודעים.
יולי שלנו תמיד הייתה ילדה שמחה ומחייכת.
ועכשיו אחרי 16 שנים של שמחה וצחוק, פתאום ראו בעינים הירוקות
והגדולות האלה טיפה עצב, לא הרבה, כי עדיין יולי שלנו היא ילדה
שמחה, הכי שמחה.
ליולי שלנו היו הרבה חברים. וגם הם, בנוסף אלי, שמו לב לזיק
העצבות הקטן, שניבט מעיניה.
הם לא ידעו ממה הוא נובע ועזבו את הנושא, העדיפו לא לחשוב על
זה. למרות זאת הם שאלו אותה, לא פעם ולא פעמיים, מדוע היא
עצובה. ויולי שלנו תמיד קפצה בצחוק גדול: "אני? עצובה? מה
פתאום!"
ואני, אני עומד מהצד, ורואה את יולי שלנו, הילדה השמחה, עם
המבט העצוב הזה בעיניים שכל יום גדל, וכל יום שעובר, וכל דקה
שעוברת יולי שלי כבר פחות שמחה וכבר פחות מחייכת.
לא משנה כמה היא תנסה להמשיך עם ההצגה של השמחה שום דבר  כבר
לא יעזור. יש אומרים שזהו, כשמאבדים את התמימות, גם השמחה
הולכת. אבל אני, אני לא מאמין.
וכך חלפו להם שנתיים, שאני משקיף מהצד על יולי שלי ומנסה להבין
למה היא עצובה. מה קרה?
ויום אחד יולי עוזבת את הקיבוץ ועוברת לעיר הגדולה, לתל אביב.
אבל איך? איך? איך ילדת הכפר שלנו, החייכנית שלנו עוברת לעיר?
ואני? מה עוד נשאר לי לעשות? עברתי אחריה. כי מיותר להגיד
שבלעדיה לא אוכל לחיות.

מאז אני גר קומה מתחת ליולי והמבט העצוב טיפה פחת וכך נשארת
ילדה, שהיא שכבר לא כ"כ ילדה עדיין עם שתי צמות שטניות ארוכות
ועם עינים ירוקות שמאירות לי את הלב ואת הנשמה, שגורמות לי
לחייך כל דקה ושניה, וכמו כל שאר הילדות בת"א, רגילה, כבר לא
כ"כ מיוחדת כמו שהייתה.

עוד לא הצלחתי לגלות מהו אותו הדבר שהעציב אותה כ"כ שהכניס לה
את זיק העצבות לעיניים.
אולי מחר אדפוק על דלתה לבקש כוס קמח ואשאל אותה, שכנה יקרה,
מדוע את נראת עצובה? ומשם נכנס לשיחה רצינית, על כל דבר בעולם
והיא תאהב אותי, בדיוק כמו שאני אוהב אותה.
זו הפנטזייה שרצה לי בראש מאז אותו יום גורלי שנכנסה לי יולי
שלי לכיתה וללב כשעוד הייתי אני בנאדם מיוחד, שמח, ילד כפר
שכזה.
ואז יולי שלי שהיא רק שלי ולא שלנו, כבר לא תיהיה עצובה ולא
תיהיה בודדה ותחזור להיות הכי מיוחדת בכל העולם.