מי חשב לקרוא לה ככה? אף אחד לא ידע.
אמה שלה מתה בעת הלידה ואף אחד לא הצליח לנחש מאיפה מצא השם
הנורא הזה את דרכו אל התינוקת הרכה הזאת, עדיין לא בת שבוע.
בינתיים טיפלו בה אחיות בבית חולים, עד שמישהו יבוא לקחת
אותה.
היטלר. ככה קראו לה. היטלר.
האחות הראשית, נחמה, אמרה שזה לא ייתכן, שילדה תקרא בשם כזה
נורא אבל היו כאלה שאמרו שזה לא עניינם לקבוע את זה, ושככה אמה
שלה רצתה. אז ככה זה היה.
אף אחד לא התערב יותר, אף אחד לא מחה, ככה זה לפעמים.
אבל מה שקרה זה שאז התחילו דברים משונים להתרחש בבית החולים.
אח אחד, שנחמה הכירה די טוב, נשבע באמא שלו שראה את התינוקת
עושה תנועת הייל היטלר. נחמה התייחסה לזה בביטול.
אחר כך הייתה אחות צעירה וחדשה שמלמלה, נסערת, כי הילדה הקטנה
לחשה לה במוחה כי תהרוג אותה. השמועות התפשטו ונחמה הבינה שאין
ברירה, לא משנה עד כמה האנשים כאן היו דפוקים, היא חייבת
להוציא את הילדה מכאן, לטובתה. היא ידעה מה אנשים עם אמונות
תפלות יכולים לעשות כשהם מפוחדים, ציד המכשפות הוכיח את זה.
היא לא רצתה שיהיה כאן רצח ילדה. במיוחד ילדה שנקשרה אליה כל
כך.
עוד באותו היום היא הגישה את התפטרותה למנהל בית החולים ההמום,
ארזה את חפציה, וקנתה שני כרטיסי טיסה לדנמרק, ארץ מולדתה.
באמצע הטיסה הודיע לפתע הטייס במערכת הכריזה:" חל שינוי בכיוון
הטיסה. רוחות חזקות לא מאפשרות לנו להשלים את הטיסה ליעד
המתוכנן לכן נעצור עצירת ביניים בגרמניה". קולו נבלע בתלונות
הנוסעים. "אבקשכם לשבת בשקט עד לנחיתה". נחמה נאנחה בעייפות,
היא כבר לא הייתה בטוחה כל כך במה שעשתה, לקחת אתה תינוקת זרה
שאינה שייכת לה מתוך דחף רגעי. ומה יגידו חבריה? ומה יגיד מנהל
בית החולים? הם ודאי מחפשים אחריה עכשיו. היא הביטה על התינוקת
שישנה לידה וחשבה על הדחף המוזר שגרם לה לחטוף את התינוקת
ולברוח רחוק כל כך.
לידה, התינוקת לא ישנה כלל. היא פקחה את עיניה השחורות הגדולות
והביטה נכוחה, היא השיגה את מטרתה. בחיוך זעיר השמור למלאכים
ולשטנים באשר הם היא הרימה את כפתה הזעירה בתנועה שיכלה לדמות
לאקדח. הרצח החל.