משעמם לי משעמם לי משעמם לי. ואני כל כך עייפה שאין לי כוח
אפילו לעשות פסיק בין ה"משעמם לי"ים.
היום הרביעי של החופש הגדול, השעה 11:04. כן, בבוקר. ולא, לא
התעוררתי הרגע, התעוררתי לפני 4 שעות, ב-7:00 בבוקר לקולו של
אבא שלי שהאיץ בי להתעורר כי "הם תיכף באים". ולא, כשהוא אמר
"הם" הוא לא התכוון לדודים מעפולה (כי אין לנו דודים בעפולה)
או לחברים טובים מחו"ל (כי מי מעז לבוא לארץ עם המצב הבטחוני
הזה?). כשאבא שלי אמר "הם", הוא התכוון לנגרים החרוצים שבאו
להתקין לנו דלתות בבית.
מישהו מוכן להסביר לי את ההגיון פה? משפחה חיה בבית 4 שנים
שלמות ונזכרת עכשיו ש"הגיע זמן להחליף את הדלתות". נכון,
הדלתות הקודמות היו ממש מזוויעות- מלבד העובדה שהן היו נטרקות
כל הזמן ושאפילו כשהן היו סגורות ניתן היה לשמוע כל רחש קטן
מעבר לדלת (מה שדיי פגם בשינה המאוחרת בימי שבת בבוקר או
בחופשים), נוסף לכך- הן היו פשוט מכוערות! דלתות בגוון אדום
כהה שנדבקו עליהן שיערות (אלוהים יודע אם זה מהראש של הפועלים
שצבעו אותן או מהמברשת ששימשה לצבוע אותן) עם ידיות בגוון זהב.
אז אוקיי- אני מודה שהדלתות היוו מטרד ופגמו במושלמותו של
ביתנו הקט אבל למה להחליף אותן דווקא עכשיו? ע כ ש י ו- מכל
זמן אחר דווקא עכשיו! תחילת החופש הגדול- תיכונים כבר סיימו
ללמוד ובמקום שבוע שקט ללא אחים קטנים ומציקים (שלמרבה המזל-
עוד נשארו להם כמה ימים ללמוד) אני מקבלת את זה! רעש, לכלכוך,
בלאגן וחוסר פרטיות מוחלט!
אני זוכרת שלפני קצת יותר משנה, כמעט שנתיים בעצם, גיליתי
לתדהמתי שהדלתות פשוט מכוערות. "לא יקום ולא יהיה!" הצהרתי אז
בפני הוריי ודרשתי שיחליפו את הדלתות במיידיות "ויהי מה!".
כמובן שהייתי אז רק בת 13 ולמילה שלי לא היה ממש כוח השפעה
בבית, ולכן- כמו כל בת טיפש-עשרה ממוצעת- החלטתי למרוד!
כבר באותו היום הלכתי וקניתי טיפקס בצורת עט- כזה שמשמש
לתיקונים קטנים והוא יותר מדוייק. הגעתי הבייתה והתחלתי
במלאכתי; סגרתי את דלת החדר והתחלתי לצייר עליה לבבות קטנים.
בהתחלה זה היה דיי משעשע כל העסק- לדעת שאני עושה פה משהו שאף
אחד לא יודע על קיומו חוץ ממני והחברים המעטים שנהגו לסגור
אחריהם את הדלת כשבאו אליי, משהו שיזעזע את הוריי ויאיץ בהם
להחליף את הדלתות במהרה. כל זה נסך בי כוחות להמשיך ולעבוד.
לב. ועוד לב. ועוד לב.
אך לאט לאט המצב נהיה קשה.
כל יום אחרי בית ספר הייתי מתיישבת לעבוד על הדלת ("שיעורי
בית? הייתי אז בכיתה ח'!"), מדיי פעם חברים היו מבקרים אותי
והייתי מרשה להם להוסיף לב משלהם ("רק אחד!" כדי לשמור בכל זאת
על הסגנון האישי). העבודה ארכה חודשים ארוכים. היו זמנים
שאיבדתי תקווה, נתקפתי חרדת יצירה והפסקתי לעבוד לזמן בלתי
מוגבל, אך לבסוף- העבודה הושלמה! סיימתי לקשט את הדלת במאות
לבבות קטנטנים וחיכיתי להזדמנות הבאה שהוריי יזדמנו לחדרי כדי
לזעזע אותם ולהוכיח להם שלא הכל תלוי בהם! שגם לי יש דעה!
הרעיון הכללי היה שהוריי יראו את הלבבות, יזדעזעו וימהרו
להחליף את הדלתות. בתחילה לא היה אכפת לי שעבודתי תרד לטמיון-
העיקר שסוף סוף יהיו לנו דלתות נורמליות בבית! אבל עם הזמן-
כשראיתי את תגובותיהם של האנשים שביקרו אותי ("איזה מהמם! איך
עשית את זה?") התחלתי קצת לחשוש מהחלפת הדלתות.
איך שלא יהיה- היום הגדול לבסוף הגיע, ואמא שלי נכנסה לחדר כדי
להביא לי כביסה נקיה.
"אהם... אמא?" אמרתי בחשש מה. "כן יקירתי?" "יש משהו שאני
צריכה לספר לך..." הכביסה נפלה מידיה של אימי והיא זעקה באימה:
"לא! לא!!!!!! אל תגידי לי שאת בהריון!" אוקיי, גרוע מזה כבר
לא יהיה. "אמא- אל תהיי מטופשת!" סגרתי את הדלת והצבעתי עליה.
התגובה הייתה נוראית ממה שחשבתי.
היא אהבה את זה!
ואבא שלי, שבו הייתה טמונה התקווה- נחשו מה- גם הוא אהב את
זה!!!
בתחילה, לא אכחיש, היאוש כירסם בי. חשבתי שדעתי נטרפת עליי. כל
העבודה הקשה, כל המאמצים! אני ביזבזתי על היצירה הזו את חודשיי
הטובים ביותר וההורים שלי מעיזים לאהוב את זה??? למה לא יכולתי
לזכות בהורים יותר מיושנים? הייתי מיואשת.
התגובות עוד המשיכו להגיע. בכל פעם שבאו אורחים הוריי התעקשו
להראות להם את הדלת הקסומה. בכל פעם שבאו אליי חברים הם זכו
לצפות ביצירה המרהיבה- ולאט לאט התאהבתי. התאהבתי ביצירה שלי-
משהו שהיה יחודי רק לי ולא היה ניתן למצוא בשום מקום אחר
בעולם. לא הייתי מחליפה את הדלת שלי בעד שום הון שבעולם.
ואז זה הגיע.
"חדשות טובות מותק!" צהלה אמא שלי לפני כחודש. "אבא ואני
החלטנו שמחליפים את הדלתות!"
לא עזרו התחנונים שלי, הבקשות, ההצעות לפשירה- הוריי היו
משוכנעים שעכשיו זה הזמן. "יותר לא נצטרך לפחד שהדלת תיטרק מכל
משב רוח קל" (אימא'לה), "תוכלי לשמוע מוזיקה בזמן שאנו
ישנים"...
"אבל אבא! אמא! אני ביזבזתי על היצירה הזאת את חודשיי הטובים
ביותר! כל העבודה הקשה, כל המאמצים!" (נשמע מוכר) "אתה לא
יכולים... סתם- להשליך הכל לטמיון!"
ואז אמא שלי הציעה פשרה- "את הדלת שלך נשמור חומד, ונתלה אותה
לקישוט במרתף... ככה נכוון אנשים לשירותים!" (ההורים שלי
התפוצצו מצחוק)
הפשרה התקבלה לבסוף. מה כבר יכולתי לעשות?
אז עכשיו אני יושבת במרתף - הפועלים עובדים למעלה- אין לי דלת
בחדר, אין לי דלת במקלחת או בשירותים שלייד החדר ובשביל פיפי
קטן אני צריכה לרוץ כל הדרך לשירותים במרתף- מרחק כ-40 מדרגות
מהקומה העליונה, אני ישנה בלי דלת הלילה, המקום היחידי
שהפועלים לא מסתובבים בו הוא המרתף שיש בו טלוויזיה ומחשב.
בטלוויזיה משדרים סדרות של ילדים או סדרות סטייל שנות החמישים
בשחור לבן- האינטרנט מסרב להישאר דלוק ליותר מרבע שניה וכל שאר
השפויים ישנים עכשיו.
אז חשבתי לכתוב סיפור. סיפור אמיתי על החיים שלי ולמה אני כאן.
כל מה שקראתם היה אמור להיות ההקדמה, אבל כשאתה שקוע ברחמים
עצמיים על עצמך אתה נסחף וחייב לספר לאחרים על הצרות שלך. ככה
זה. אז אם אהבתם את ה"סיפור" הזה- בבקשה תגיבו- ואז אני לפחות
אדע שמשהו טוב יצא מכל הסיפור הזה של החלפת הדלתות.