בזמן האחרון, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך.
כמו מענה את עצמי כל פעם מחדש.
זה לא שהייתה לנו מערכת יחסים בריאה, אם אפשר לקרוא למה שהיה
לנו מערכת יחסים...
אני לא יכולה להסביר את זה...
אני מוצאת את עצמי נזכרת בך ובאיך שהחזקת בי בזרועותיך באותו
לילה...
אתה כזה בן אדם קשה ומתוסבך, ואפילו עכשיו, כשאני כותבת מילים
אלו, אני יודעת שזה לא בסדר שאני חושבת עליך.
זה בטח בגלל שאני בודדה עכשיו, חוזרת מהבסיס לכלום.
אין מי שמצפה לראות אותי, אין למי לחזור.
חוזרת לחדר הריק שלי ומחכה ליום ראשון בבוקר, כי אז אני יודעת
שלמשך שבוע שלם אני אחשוב על זה פחות, אחשוב עליך פחות.
ועליו...
תמיד נהגתי לחשוב שבסוף הכל יסתדר, אבל מה אם לא?
האם כל מה שצפוי לי בעתיד זה להיות בודדה?
זה לא הגיוני שכולם בסוף מוצאים את החצי השני...
ומה אם אני יוצאת דופן?
שנים יעברו להן ואני אזדקן... בסוף אמצא עצמי בגיל 45, לבד,
בדירה מצחינה בתל אביב, מנסה לפתח קריירה שמזמן כבר אבודה...
למה אני לא יכולה להיפטר מהמחשבות האלה?
למה הן רודפות אותי כל רגע ער?
למה...?