ההתעלמות פגעה בו בצורה הגדולה ביותר.
האי התייחסות למלותיו השקטות, אשר היתה בהן האמת האישית שלו.

החבורה עדיין הסכימה שהוא יסתובב אתה, אבל בכל צעד שעשה אתם
כאילו הרווח שמעולם לא היה גדל. הוא לא יכל להרגיש תחושה של
שנאה מהחבורה שהייתה כל חייו, כל ילדותו, החבורה שפתאום התבגרה
והחליטה שמהיום הוא כמו כולם, יותר הוא לא המחליט ולא זה
שקובע.

זה היה הבחור עם השיער הארוך שהתחיל את זה. הוא הופיע משום
מקום, פשוט ישב על המדרכה כמה חודשים לפני כן והביט בחבורה
ההולכת ברחוב לכיוון הקניון הקרוב.
הם הביטו בו, והוא הביט בהם, ואז שרון ניגשה אליו ושאלה אותו
אם הוא עבר לשכונה.
מאותו הרגע חל השינוי היה בו איזה משהו, חוסן לכל מה שנאמר.
הוא היה מסוגל לחשוב על עצמו מעבר לחשיבה על החבורה כיחידה
שלמה אורגנית.

דויד היה שמו, שערותיו ארוכות מתולתלות בצבע החלודה, לא היה
גבוה במיוחד ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, למעשה, אם לא היה לו את
שיער החלודה לא היו רואים אותו בתוך הקהל.
אולם דווקא השיער גרם לכך שהוא יהפוך להיות השונה ולכן הבולט.
לא משנה היכן הסתובבה החבורה, תמיד היו מביטים בו תמיד היו
נמשכים לכיוונו כאילו כוח המשיכה של כדור הארץ זז ומשתנה
בשבילו.

ואילו דורון, הבחור החזק עם השיער הקצוץ בתספורת צבא היה עכשיו
בחוץ. זה לא התחיל מיד, אלא זז ורחש באיטיות מפחידה, איש לא
אמר לו לא מעולם מאז שהוא זוכר את עצמו, אולם הבחור הזה רק
הביט בו ולחש בקול שקט, אשר חתך את האוויר כמו אש ,"לא", מילה
שקטה פשוטה שברגע שבו היא נאמרה, כל החבורה נעצרה כאילו הזמן
נעצר עם המילה.
הלא הזה הוציא לרגע את דורון משיווי המשקל, העוצמה שבה נאמרה
המילה על אף השקט שבו היא הושלכה לחלל האוויר גרם לחבורה
ובעיקר לו לשתיקה עמומה במשך מספר דקות.

הוא כבר לא זכר על מה היה ה"לא" הזה, אבל זה היה החור הראשון
בסכר, והיום, היום כבר יש שיטפון.
החבורה עושה כרצונה, הולכת, רצה מתעלמת ומכאיבה כל כך, והצרה
הגדולה ביותר שדויד אפילו לא לקח את השלטון, הוא היה חלק מאותה
חבורה בצורה שבה דורון מעולם לא היה, ודורון שבהתחלה חשב אז
נלחם ואני אקח את השלטון בחזרה עמד בהלם כאשר הבין כי אין
מנהיג לחבורה, ויתכן שגם לא יהיה מנהיג.

הוא הלך אתם, אך אחריהם גם כאשר הלך ראשון כמו שתמיד היה הולך,
המילים שדיברו אתו היו ריקות מתוכן, וחייו החלו לאבד את
משמעותם. הוא היה מביט לא פעם בחבורה שעדיין הייתה מתקבצת
ונפגשת תמיד מתחת לבניין שלו, אך היום הם כבר לא היו ממתינים
לו שירד, אלא צועקים היכן הם וממשיכים.
הוא היה מביט דרך החלון ורואה את החלוד באמצע הולך אתם, ומדי
פעם מגניב מבט לאחור כאילו מחפש משהו כאילו מחש אותו שואל
להיכן נעלם.

ואז הוא הגיע אליו, הדפיקה בדלת הדגישה לו את המשמעות שמזה זמן
רב איש מהחבורה לא היה אצלו בבית לא שתה לא אכל. הוא ניגש לדלת
וראה אותו, החלודה מתנופפת סביב ראשו ועיניו מביטות בו בחצי
שאלה.
דורון הכניס את דויד אליו בפעם הראשונה לביתו, והלך להביא לו
משהו לשתות.
ואז בפעם הראשונה מאז שראה את דויד, שמע אותו בוכה.
דורון נעצר עם המגש הקטן, שעליו השתייה והביט בדויד הממרר בבכי
מולו. הוא הניח את המגש והתיישב מולו, לא יודע מה לומר.

לקח לדויד כמה רגעים להירגע ואז הוא התחיל לדבר.
"אני שונא את עצמי," אמר, והביט בדורון, "אני שונא את השיער
שבגללו מביטים בי, אני שונא את היכולת שלי לשנות את המצב איפה
שאני לא אהיה," התרומם על רגליו והחל ללכת בתוך הסלון מחפש
מילים, ויורה אותן לכיוון דורון ללא הבחנה "אתה חושב שאתה
הראשון שבו פגעתי?" חצי שואל, חצי אומר שורק לכיוון דורון "זה
תמיד קורה לי, אני לא יודע למה אבל אני הוא הגורם לשינוי, לא
משנה איפה אני אהיה אם זו כיתה אם זו חבורה, מספיקה מילה אחת
שלי ואני מרגיש איך הכל משתנה, ואין דבר שאני יותר שונא
מהשינוי" דורון הביט בו מנסה להבין מה הוא רוצה לומר לו, כאשר
לפתע דויד התרחק לכיוון הדלת ויצא במהירות לכיוון המסדרון.

דורון המופתע קם מיד אחריו, והחל לרוץ החוצה במסדרון, כאשר
כמעט ונתקל בחבורה שהייתה למטה.
דורית ישר צעקה עליו "מה עשית לדויד" ושאר החבורה חסמה את הדרך
בפניו לכיוון דויד שישב על המדרכה בצד השני של הרחוב מחזיק את
ראשו בין ידיו.

דורון נעמד מול דורית, ואמר בקול השקט שבו נהג לומר להם מה
לעשות "תני לי לעבור" דורית נעמדה בדיוק באמצע "אתה לא תגיד לי
מה לעשות".
דורון הביט בה. שלח יד מהירה לכיוון הלחי שכה אהב פעם "תני לי
בבקשה לעבור" אמר שוב בלי לשנות את עוצמת הקול.

דורית נרתעה מהיד וזזה הצידה.
דורון ניגש לצד השני של הרחוב והתיישב ליד דויד.

במשך מספר דקות הם ישבו שם, לא אומרים מילה, לא מביטים אחד
בשני, ואז דויד שלח לכיוונו יד. דורון אחז ביד והם התרוממו יחד
מהקרקע.
"תודה" לחש דויד לכיוון דורון והחל ללכת לכיוון החבורה "אני
אקפוץ אליך מחר אמר בלי לסובב את הראש לכיוונו"
דורון התחיל לחזור לכיוון הדירה הוא ראה את דורית מחבקת את
דויד שהתנער ממנה בזהירות ובאותו זמן שלח מבט לכיוון דורון עם
קריצה רבת משמעות, דורון שלח מבט עם חצי חיוך לכיוונו ועלה
לדירה.

הפעם השקט ולא המילים אמר לו הכל, הוא לא המנהיג יותר, לא יהיה
מנהיג יותר, אבל הוא רכש לעצמו בפעם הראשונה אולי חבר.