[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








המראה הבריקה מאור החלון. איזה ברק יפה חשבה לעצמה. היא התמקדה
לתוך אלומת האור והחזיקה את עיניה פקוחות למרות הכאב שבזוהר.
"זאת הייתה תקופה נפלאה", אמר לה אביה כשנכנס לתוך החדר.
"כשאמך הייתה בחיים, אני מתכוון"
היא הסתובבה במהירות מופתעת מהנושא הקודר שנזרק לאוויר. עד
לפני רגע היא הייתה שקועה בלובן אין סופי וזוהר שסחף אותה לתוך
עולם קסום של טוהר. ועכשיו במחי יד נזרקה לתוך יגון שקוראים לו
געגוע. "כן" ענתה לו. היא הביטה בו במבט מנוכר. "אבא, אני רוצה
להשאר לבדי".
היא נשכבה על המיטה, ראשה שקע לאיטו בכר המזמין. היא נתנה
לעצמה להירגע, להיסחף לתוך הפוך. היא כל כך אהבה את ההרגשה איך
שכל גופה נרפה ומשאיר את תבניתו במזרון הזול. שיערה כיסה עכשיו
את פניה והציל צל על עיניה. בראשה היה ריק מוחלט, והיא יכלה
להרגיש את עיניה נעות אך עפעפיה לא נותר בהם הכוח להישאר
פקוחים, אט אט גופה נרפה לחלוטין, והיא שקעה לתוך שינה מתוקה.
כל גבר שמספיק שמבטו חלף על שילונה יכול להגיד בתום לב, וללא
ספק בלבו שהיא בהחלט האישה היפה ביותר שראה בחייו, וסביר להניח
שגם יראה. לא יופי זוהר כשל נסיכה אלא יופי שמחלחל פנימה. יופי
שבימים הקרים יחמם אותך ובימים החמים יקרר. יופי כזה שרוצים
להירדם איתו ועוד יותר מזה להתעורר לצידו. פעם אפילו נאמר מיפי
מחזר נלהב שהלבן אשר בעיניה הוא הלבן הצחור ביותר שראה מעולם.
אחר אמר שהוא כלל לא מכירה, אך מצא אותה לפי חוש הריח בלבד. על
פי ריחה עקב אחריה וכשמצאה נפעם, נעמד ולא יכול לנוע שלוש שעות
תמימות. בעודו קפוא היא נעלמה לה בקלילות מחייו בדיוק כשם
שנכנסה.
שילונה בת 22 ומעולם לא היו לה רצון להישגים מיוחדים, כל
מבוקשה היה לחיות את חייה בפשטות. מעולם לא לבשה שמלת נשף או
התבשמה. בהיותה בת 12 סבתה תפרה לה שמלה משאריות הבגדים שמצאה
במזווה. שילונה לעולם לא הורידה את השמלה אלא רק לזמן שבו
הייתה מכבסת את השמלה מייבשת אותה ולובשת אותה שוב. לכל מקום
אשר הלכה תמיד לבשה את אותה שמלה מרופטת בצבע חרדל דהוי שקיבלה
מסבתה. אימא לעולם לא התנגדה למנהג המוזר של ילדתה להסתתר בתוך
השמלה המרופטת. מפני כשהייתה אימא מביטה ביופייה ואומרת לעצמה,
יופי שכזה יכול להביא רק הרס וחורבן עצום למשפחה.
בשנה בה מלאו לשילונה 19 חורפים אימא נפתרה כאשר כלב בר
מורעב, וחולה כלבת נשך אותה בקרסולה.

שילונה גרה בעיירה קטנה שנקראת חול-לבן. ניתן לשאר מדוע נקראה
העיירה הקטנה כך, אבל לאמתו של דבר אין זה כה פשוט. זה כבר כמה
עשרות שנים שאין גרגר חול לבן בודד ויחיד יכול להימצא בקרבת
150 ק"מ מסביב לעיירה. הסופות העזות של 50 השנים האחרונות
העיפו את כל הלובן והשאירו אדמה זעופה שאפילו עשב שוטה לא
מעוניין לנטוע בה שורש.
שילונה גרה בפרבר קטן בקצה העיירה, ברחוב ללא שם וללא כיוון.
חלונה לא פנה צפונה ולא מערבה, אפילו השמש הייתה מתבלבלת ולא
מבינה איכן היא אמורה לזרוח ואיכן לשקוע. מעבר לכביש היה בית
צהוב שהפעם האחרונה שמברשת צבע החליקה על קירותיו הייתה לפני
הסופות הגדולות שהעיפו את שמה של העיירה לגלות. בבית זה גדלו
שלושה נערים שהתייתמו מהוריהם, ולא בשל המלאך גבריאל אלא מפני
שלילה אחד ארזו חפציהם, פתחו את חדר השינה של ילדיהם הציצו
פנימה. סגרו את הדלת בחרישיות של נחש המשחר לטרף, ונעלמו
מחייהם. בבוקר שהתעוררו השלושה חשבו כי במשחק המחבואים הם
משחקים, אך לאחר שחיפשו במשך חצי יום. ובחציו השני התחבאו,
מפני שחשבו שאולי טעו בחוקי המשחק נשברו והבכי חנק את גרונם עד
שפרץ החוצה. הבכי היה כה עז שכשפתחו שלושתם בסונטה משותפת קרס
הגג בחלקו הדרומי של הבית. הרעש, הבכי, והמאומה הביאו את כל
עשרת השכנים שנשארו בעיירה לבוא ולבדוק מה גורם לעולם לסטות
מצירו בשעת ערב מאוחרת זו. כשנכנסו לתוך הבית נעמדו המומים.
שלושת האחים יושבים גב אל גב ועל כתף כל אחד מהם עורב שחור
מהחושך.
 כשנכנסו האורחים לתוך הבית אולי מתוך צפייה שאלו זוג ההורים
נשתתקו הילדים לרגע, אך שנוכחו לדעת שאין זה אלא השכנים, פתחו
במחרוזת שירי אופרה בשפה לא מובנת. רק לאחר 25 שנים, אחד
השכנים שבאותה עת שכב בבית משוגעים הבין שאין אלו היו שירי
אופרה אלא תפילות כינה בלטינית. בכיים המשותף של השלושה היה כה
צורם והצליל כה גבוה עד כי השכנים התקפלו מכאב, לפתע בנוסף לכל
ההמולה שלושת העורבים הצטרפו למופע כשהשכנים עומדים המומים.
החלונות שנותרו על כנם מההתמוטטות התנפצו ונשברו, הבית נד על
צירו ומט ליפול. מהר כל זוג שכנים תפס ילד ושכן אחר דאג לסתום
את פיו, כך בשיירה מוזרה למראה ברחו מפני הקריסה. למרבה הצער
והכאב הילד הבכור שכבר היה כבד משקל וגדל גוף התנגד כל כך
למשיכה שלא היה לשכנים ברירה אלא להשאירו שם לגורל עגום. נשארו
שניים.

הומרו הופרד מאחיו ולא בשל רוע אלא בשל המצוקה הכלכלית הכבדה
שהעיירה הייתה מצויה בו. שום משפחה לא הייתה עומדת בנטל של שני
ילדים נוספים. המצב היה כל כך דחוק שבמשך השנים ילדים חשבו
ששיבולת שועל זה בשר מיובש והמים המלוחים שהיו שותים הם מיץ גן
עדן.
המשפחות קבעו סדר שבו הנערים יעברו משפחה למשפחה כדי לחלוק
בנטל של גידולם. לאחר 7 שנים הומרו ואחיו עברו 7 משפחות שונות
ו23 סבים וסבתות. מאותו היום שהומרו הפסיק לספור את מספר האחים
החורגים שנוספו לו, איבד גם את אחיו הביולוגי. הומרו גדל ויחד
איתו גדל העורב השחור על כתפו. כשהומרו היה יורד לאזור
השלוליות המלוחות כדי להתקלח ולשאוב מים, העורב היה עוזר לו,
ממלא מקורו בנוזלים מלוחים ושופכם לתוך הכלי הרותח. העורב היה
הזיכרון היחיד שהיה להומרו על משפחה שהייתה קיימת לפני שנים.
המשפחה השמינית שאליה הומרו הועבר הייתה משפחתה של שילונה.
אביה של שילונה היה הבנקאי של העיירה, אבל מאז הסופות לא היה
לחקלאים שום סכום שיכלו להפקיד בסניף הבנק הקטן. אביה היה יושב
יום יום וסופר את צלצולי הפעמון שצלצל. הפעמון צלצל פעם
שהחקלאים היו מגיעים להפקיד את משכורתם ואילו היום מצלצל מהרוח
שמתגנבת מחלון שבור שאין כסף לתקנו. מאז שאימא של שילונה נפטרה
הולך אביה כרוח רפאים. מחכה שהרוח המלוחה תאסוף אותו לאהובתו.
שילונה מאז ומעולם לא ניתן היה לראות על פניה רגשות. נראה
כאילו המלאכים ידעו לאיזה עולם היא תסופח ונתנו בידה הגנה מפני
החיים הקשים והמליחות שתצטרך לחיות איתה כל חייה. החיוך הראשון
והאחרון שנצפה על פניה של שילונה היה כאשר נחת מסוק צבאי לפני
הסופות הראשונות. נחת הסביר, והזהיר את תושבי העיירה מפני
הבאות. יעץ עצה להימלט ועף כלא היה. כל העיירה הייתה כל כך
מהופנטת מיופייה של שילונה בעודה מחייכת עד שלא שמעו כלל את
הזהרותיו של הקצין שבה להזהירם. הקצין סיים את דבריו ועלה
לאוויר. לאחר שחיוכה של שילונה נגוז נזכרו אנשי העיירה במסוק
אך זה היה מאוחר מידי. אף לא אחד חוץ מהאילם עיוור לא שמע את
דבר ההזהרה. שום כפרי לא האמין לו כאשר ניסה להסביר את דבריו
של הקצין, מפני שכולם סברו שלא רק עיוור ואילם הוא אלא גם
משוגע.
כשלשילונה מלאו 16 חורפים הומרו היה בן 13 ואילו כאשר שילונה
מלאה 17 חורפים הומרו עדיין היה בן 13. כאשר לשילונה מלאו 22
חורפים הומרו היה בן 16 בלבד. הומרו היה כל כך שקט, וצנוע עד
כי אף אחד לא שם לב שצריך להוסיף שנה לתקופת חייו. הומרו מת
בגיל 27 ולו 40 נכדים ו-425 נינים.
הזמנים היחידים ששילונה ידעה בהם שביב של אושר היו כאשר הייתה
הולכת לבדה לשלוליות המלוחות להתקלח. היא הייתה נעמדת על גדת
השלולית תוקעת מבטה לעבר השמש ובעיוורון של זוהר. ללא שום
מודעות לכך שיכול להיות גבר בסביבה הייתה מפשילה בעדנה את
שמלתה הדהויה, השמלה החליקה על גופה כאילו הייתה עשויה מהמשי
היקר ביותר ולא מבד מרופט. גופה היה חלק ומושלם, שדיה עגולים
וזקורים שהילה של פריון מאירה אותן למרחקים. היא שולחת רגל
דקיקה וחשופה לתוך השלולית. יוצרת אדווה שניגנה על הצדפים
שנותרו לאחר שהחול עזב. צלצולי הצדפים הנחו אותה לתוך השלולית
בעודה מעוורת מעצמת זוהר השמש. השמועה על רחיצותיה אלו של
שילונה עברו מפה לאוזן, עד שכל אחד מגברי העיירה היה דואג
להעסיק את אשתו בהכנת האוכל בעודו הולך לסיים את עבודת החרישה
בשדה שלא הניב תנובה כבר שנים. וכך בשעה ששילונה הייתה מגיעה
לבשם את גופה במלח הסמיך של השלוליות, לעולם לא יכלה לדעת את
הרעב שגרמה לגברים שהיו שולחים מבטיהם אליה בעודם עושים עצמם
מתקלחים. הרעב לגופה היה כה עז, עד כי שנאה ומשטנה בעבעה לתוך
ליבם של גברי העיירה.
למרות שהומרו התגורר עתה באותו החדר יחד עם שילונה, לא היה
ביניהם שום קשר מיוחד. שילונה הייתה יוצאת מן הבית מוקדם ומבלה
את זמנה במעקב אחרי נמלים שחצו את הרחוב לעולם אחר, בלוקחם
איתם את אחרוני השיבולים שנותרו במחסני התבואה. ואילו הומרו
היה עסוק בבניית בית עץ על אחד העצים המיובשים שבכיכר העיר.
זאת השנה השלישית שהומרו אוסף את הקרשים שהרוח פיזרה לכל עבר,
ובונה מחדש את הבית המיניאטורי. כששאלו אותו מדוע הוא משקיע
אנרגיה כל כך חשובה בבניית בית שיעוף שוב. היה עונה שיבוא היום
והדבר היחידי שיישאר לעמוד בעיירה זו שדרת העצים היבשים בכיכר.
וכך כל פעם היה בונה את בית העץ הקטן מחדש וכל פעם מגלה נקודת
תורפה אחרת ומחזקה מחתיכות ענפים שהיה לוקח מהעצים האחרים. כל
נקודה שחיזק כאילו גרמה לנקודה אחרת להיחלש. כל שנה שהיה מחזק
את הבית הקטן, היה כורת עץ נוסף בשביל לחזקו. שילונה הייתה
בוהה בנער הזה שפלש לחדרה עם העורב המזדקן על כתפו. ללא הבנה
מה פשר האובססיה בחדרון קטן שנבנה על עץ שבקרוב לא יוכל לשאת
את משקל הבית המחוזק עד איבוד צורה.
יום אחד ניגש הומרו לשילונה וכולו שותת דם, עינו פצועה וגבתו
כחולה עם גוון סגלגל. שילונה הביטה בו באותו המבט שהייתה נותנת
בו כאשר היה בונה את הבקתה. "את לא רוצה לדעת מדוע?" שאל אותה
בתקיפות. שילונה לא התרשמה מהתקיפות והנידה את ראשה לשלילה.
היא חשבה לעצמה שאין זה משנה מדוע וכי אם היא תדע או לא תדע זה
לא ישפר את החבורות שממנו הוא סובל. היא לקחה אותו בידה
והוליכה אותו אחריה למטבח. בזריזות הביאה כיסא קטן והושיבה את
הומרו על הכיסא. הומרו הביט בה המום. הוא לעולם לא הביט בה
לפני כן, לא בצורה כזו. היא נעמדה מולו רגליה סוגרות על רגליו,
מנסה להתייצב בזמן שמחטאת את פצעיו במלח שמצאה באחד הדליים
שהיו במרתף. הומרו שאף את ריחה לריאותיו שוב ושוב, ולאחר כמה
דקות שנרפה הכאב פתח את עיניו.היא עמדה מולו וראשו היה חפון
בין שדיה בעודה מנסה להגיע לכל החבורות שבראשו. הומרו שכח את
היגון שחש כה חזק עד לפני כמה דקות כאשר השריד היחידי למשפחתו,
העורב השחור שהיה איתו מרבית חייו נסקל למוות ושופד ע"י חבורה
של גברים זועמים שלא ראה אותם לפני כן לעולם. אם לא היה מהופנט
ממגע המשי של שילונה בודאי היה זוכר את רוע הקללות ועומק השנאה
שחבורת הגברים הצעירים חשו כלפיו. לאחר שהכו אותו והוא שכב ללא
יכולת לנוע, נעמד אחד מהם מעליו ואמר לו "אם אני לא אשיג אותה
אף אחד לא יוכל". אם היה רק זוכר את אותם מילים היה יכול להגיד
לה שזו אשמתה, ובכלל אינו מבין מה הם רצו ממנו. אילו לא היה
מהופנט מהמגע המלטף של שדיה על לחיו היה יכול לפרוץ בבכי, אבל
הוא לא זכר ולא דאב. כמו הגברים הרבים שהיו שוכחים את המציאות
המרה, ואת האישה המרירה שממתינה בבית חסר אוכל, בזמן שהיו
צופים בשילונה מתקלחת כך גם הוא ניתק מהמציאות. כל רגש שלילי
שהיה בלבו כל משקע נעלם וההערצה לאישה שעמדה מולו מורחת מלח על
פצעיו מילאה את נפשו אושר עילאי.
 זה כמה שנים שאין החקלאים יכולים להניב מספיק תנובה ולו
בשביל להאכיל את משפחתם, העיירה ידעה כבר זמנים קשים ובצורות,
אך גם בשנת בצורת ניתן היה לצוד את חיות הבר שהיו משוטטות
חופשי ביערות צפונית לעיירה. אך מאז שהרוחות הגיעו החול אחז
בחיות הבר ונעלם. רק האדם שהתרחק מסימני הטבע לא הבין את הרעה
שקרבה להגיע.
מאותה תקרית חדל הומרו לבנות את בית העץ. לא הייתה לכך יותר
משמעות בעיניו. העתיד כוסה בקורי ערפל והוא לא היה מעוניין
לשוב ולטרוף את הקורים, לנסות להלחם בגורל שאיתו השלימה שילונה
עוד בבטן אימא. הוא היה יושב עם שילונה ובוהה בנמלים מכלות את
המספוא שנותר. שילונה ישבה חצי ישיבה חצי עמידה אוחזת בברכיה
על מנת להתייצב מביטה בנמלים הזריזות. כל כך שקועה הייתה
בהליכה המפרכת של היצורים הקטנים עד כי שכחה שהומרו ישב לצידה.
הערב ירד ואביה של שילונה קרא לשניים להגיע הביתה שכן בלילות
הרוחות היו כל כך חזקות וקרות שניתן היה להפוך למקל גלידה
מלוחה.
 יום אחד בשעה ששילונה ירדה לשלוליות המלוחות להתקלח הלך איתה
הומרו. מרוב שהייתה רגילה שהתהלך אחריה כצל לא שמה ליבה
לחברתו. בעודה מביטה סומא אל השמש לא יכלה לדעת שהומרו עומד
המום מביט בה מפשילה את בגדיה. היא לא יכלה לדעת שהומרו רצה
אותה כל כך עד כי ליבו נאכל בקרבו. הומרו הביט בגופה הערום
המושלם ושנאה חלחלה לתוך ליבו. תחושה מזוהמת שלא הכיר קודם
לכן. מתוך בהלה ובלבול, שכמוהו לא חש מאז אותו יום בו טיפלה
בו, רץ בכל כוחו הרחק מהעיירה. הוא רץ כל כך רחוק עד שיכל
לשמוע שוב ציוץ ציפורים. הוא המשיך לרוץ עד שריאותיו לא עמד
כוחם יותר. הוא צנח ארצה והסתובב על גבו מביט אל השמים
הכחולים. הקנאה והגשמיות אכלוהו בחיים. הוא קיווה למות. העננים
נעו מעליו ללא שליטה, הרוח שיחקה בהם והובילה אותם לאן שרק
חפצה. הומרו ידע שאינו יכול לשוב ולראות את שילונה יותר לעולם,
ואם כן יהרגה. הוא נרדם על האדמה וחיכה לרוחות שייקחו אותו
לאבותיו.
דקות בודדות בלבד לאחר שנרדם, צלע לו סוס נמוך ומכוער לכיוון
השדות בהן הירק שלט. הסוס היה כה מכוער שכשנולד אימו לא זיהתה
אותו, והמשיכה לחפש את הוולד שלה כשהוא ננטש מאחור. למזלו כמו
גם למזלו של הומרו הנווד המונגולי מצאם. נווד זה אשר יפה היה
מכל אדם אחר בצידו המזרחי של העולם, לא ראה את פניו מעולם. כל
חייו ינדוד ואת יופיו האלוהי לא ידע. הנווד שישב ישיבה בטוחה
על הסוס שלא היה מסוגל ללכת בקו ישר סימן לסוס לעצור. הסוס בלם
בחוסר חן וכמעט והשליח מעליו את הנווד. במבט זעוף הביט בסוס
שהשפיל מבטו וירד אל הקרקע. "הי, תתעורר אם רוצה אתה להמשיך
לחיות" הומרו פתח את עיניו ותחילה חשב כי זה המלאך גבריאל שבה
להשיבו ליוצריו. אך לאחר הסטירה שהנחית הנווד על פניו הבין
שאין הוא בן המתים. הנווד הרים את הומרו וזרק אותו על הסוס.
הנווד סימן בעיניו לסוס, ואילו הוא אחל ללכת.
שילונה סיימה את רחצתה היומית. לאחר שסידרה את כתפיותיה של
שמלתה על כתפיה ומילאה את הדלי מי שלוליות שמייד נעלמו כלא
היו, הדלי היה כה לוהט ששילונה הצטרכה למלאותו פעמיים עד שיכלה
לקחתיו לבייתה.היא כיוונה עצמה לכיוון העיירה. הדלי היה כה
רותח עד ששילונה נכוותה בידה. הכוויה הזו לא שינתה דבר שכן זו
הייתה כוויה על כוויה על כוויה וידיה ידעו עוד כוויות רבות שכן
זהו גורלה... בצעדים קלילים ובניתורים שלא יביישו את הקליל
שבעופרים דילגה לה שילונה עד שהגיע לעיירה. אביה חיכה לה בביתם
וכשראה שהיא חוזרת לבדה שאל על שלומו של הומרו. שילונה שמעולם
לא נשאלה בעבר שאלה דומה הייתה כל כך מופתעת כלל מקיומו של
הנער, עד שאחיזתה בדלי התערערה והדלי נפל מידיה. שוטף את ריצפת
המטבח במים מלוחים ממי האוקיאנוס המלוח ביותר. אביה שמעולם לא
ראה את שילונה מעורערת כל כך הבין מייד כי קרה אסון. חיש מהר
אסף את כל ששת השכנים שנשארו בשכונה הקטנה ויצאו לחפש את הבן
האובד. הלילה ירד מהר זהו היה היום הקצר בשנה. ודווקא היום
הומרו החליט להעלם. השכנים שכסף לנרות לא היה בידם לא יכלו
להמשיך את החיפושים לעומק הלילה וחזרו מוטרדים לבתיהם. אם היו
יודעים שהומרו לעולם לא יחזור לעיירה אפילו אם ירצה בכך היו
חוסכים גם את הקלוריות שהוציאו על חיפושו.
הומרו התעורר למחרת שכוב על בטנו, שעון על הסוס הצולע. הוא
הביט מסביב עד שעיניו נתקלו שוב בעיניו של הנווד. כה מרגיעות
היו עיניו עד שהומרו הניח את ראשו שוב ונרדם. שעות חלפו להן
והזוג המוזר על הסוס הצולע הגיע לעיירה שכוחת אל לא פחות
מחול-לבן. האנשים בעיירה היו כה נרגשים מהזרים שחשבו שהנה עדנה
מחודשת תבוא ותעלה על עירם. הומרו והנווד לא הבינו את פשר
ההתרגשות אך הסכימו לכל המטעמים שהמקומיים חילקו להם. הם לא
ידעו שאת המטעמים הללו המקומיים חסכו בשביל יום השנה שבו הגשם
הראשון ירד על עירם וסיים תקופה של בצורת בת 135 שנים. כשהגיע
הלילה והשניים נשכבו לישון באסם הדל של העיירה, שורת נשים
נעמדה מולם מביטה בשניים. לפתע אחת הנשים התקרבה להומרו וללא
התרעה מוקדמת שלחה את ידה למפשעתו. הומרו והנווד סיפקו באותו
הלילה 36 נשים מורעבות ולאחר מכן שתו 15 ליטר נוזלים כל אחד
מהם כדי לא להתייבש. בעוזבם את העיירה השאירו בה 5 ילדים ו-13
נכדים משותפים שאיש לא ידע מי הם אביהם.
האגדה על הנווד והומרו הגיע לפניהם לעיירה הבאה, ושוב שולחן
עמוס מטעמים חיכה להם. ושנשכבו לישון שוב שורה של נשים מורעבות
עומדות ומחכות לטורן. למחרת שעזבו את העיירה השאירו 3 ילדים ו7
נכדים מאחריהם. וכך זה נמשך. הרעב אצל הנשים היה כה עז עד
שבעיירה קטנה כמעט והשניים נשארו ללא גבריותם, שכן כמה נשים
רצו מזכרת מאבי ילדיהם.
  בוקר אחד התעורר הומרו לצידה של אישה שלא הכיר, לבש מכנסיו
ויצא אל המרפסת. היה יום יפיפה שלא ניתן היה לטעות שהאביב
הגיע. התרנגולות רצות להן ברחוב בורחות מבזים תרים לטרף.
חזירים מטונפים עומדים ובוהים בשמש העגולה ששלטה ללא מורא
בשמיים האין סופיים. הדבורים רדפו אחרי זוג ילדות תמימות שצעקו
את גרונן החוצה בחיפושן אחרי אמם. "כן, אם הייתי נשאר בחול-לבן
מעולם לא הייתי רואה שלווה שכזו". לא הספיק למלא ראשו במחשבה
טרייה נוספת וכדור פילח את חזהו החלק. במבט חטוף מפאת קוצר
הזמן חיפש את אותו רוצח. כדור נוסף פירק את כתפו והוא צנח על
גבו. קבוצה של קנאים דתיים קתוליים טיפסו כמו קופי פרא אל
המרפסת. עמדו מעליו והביטו בו בזלזול ובלעג ושם הותירו אותו
לשכב כחיה פצועה. קול חזק קרא מן הרחוב וגבר לבוש שק צעק "זה
סופם של הכופרים זה סופם של כולם!"
הומרו שכב ומול עיניו ראה את הוריו, כיצד נהגו להקפיצו
באוויר, והעורב שליווה אותו נשפד על ענף אחד העצים, הוא חשב על
שילונה על יופייה הטהור. כל כך הרבה נשים ידע אך אף אחת מהן
אינה השכיחה את ריחה של שילונה באפו. ואז קול קרא אליו "הומרו
בוא איתי" הומרו לא ראה את הדובר ולמען האמת גם לא יכול היה
לזוז ואם היה יודע איפה כתפו זה גם היה עוזר. הוא לא יכל לראות
כלום הנקודה הלבנה בעיניו גדלה וגדלה עד שהשתלטה על כל ראייתו.
ראשו נשמט. בן 27 היה, לפחות כך אמרו לו.
שילונה כיסתה את קבר אביה, היא חשבה לעצמה שאילולי אביה היה
כה עקשן הוא בודאי היה קורא לה לאכול את ארוחת הערב ממש ברגע
זה. בעוד כולם נוטשו את העיירה היה אביה רץ אחריהם וזועק "אל
תלכו, עוד יחזרו הימים והחול הלבן יקיף את בתינו כמו אז"
שילונה ניסתה להסביר לאביה שהחול הלבן לא יחזור כי אין לחול
רגליים ובכלל למה שיחזור? האם מישהו מהשכנים שעזב חזר לעיירה?
אביה נפטר מצער. הגעגועים לאשתו השאירו אותו ללא רוח לחימה.
שילונה הייתה נחמתו היחידה. אך שגם היא הפצירה בו לעזוב את
העיירה הוא נרעם כל כך שצעק: "איך אוכל לעזוב את קבר אמך?" הוא
כל כך רצה לחוש את חום חיבוקה שוב עד שהרצון גבר על רצון נפשו
לחיים. הוא התאסף לאשתו ועכשיו הוא מחבק אותה בין הרקיעים
כשנעורי נצח ואהבת אמת מובטחים לו לעולמים.
כששילונה סיימה לכסות את הקבר שחפרה צמוד לקבר אימה. התיישבה
על האדמה. לא היה איש בעיירת הרפאים, בודדה הייתה אך לא ידעה
זאת. בשבילה מעולם לא היה איש. היא לא ידעה מעולם כאב שכול או
כאב אהבה נכזבת. התרוממה ואחלה ללכת מקטטת את רגליה לכיוון
השלוליות המלוחות. שעת המקלחת הגיע. מביטה בשמש היוקדת הפשילה
את כתפיות שמלתה, שלחה רגל חשופה ונתנה לצלצולי הצדפות אשר
בשלולית לכוון אותה בעודה עיוורת מסנוור השמש בעיניה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני!!!


- הוא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/04 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד סומה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה