האיש התהלך הלוך ושוב בחדר הריק כשהוא מהרהר לעצמו. בחדר לא
היה דבר אחר אשר יכול היה לשעשע את הדעת, כיסא עץ קטן ומיטת
קפיצים לא עזרו לאיש להעביר את הזמן עד הרגע שממנו אין לברוח.
שעון הקיר העגול טיקטק לו בפינה כלוחש סוד, הטיקטוק הדהד ברחבי
החדר הקטן וגרם לתחושה מבשרת רעה. הזמן חלף לאיטו והאיש החל
להזיע, רעד חלף לאורך גבו כשהתודעה חלחלה אל ליבו והוא הבין
בינו לבינו כי הסוף קרב. האם יש משהו לאחר מכן, זאת איש לא
יוכל לומר.
המנעול הכבד השמיע רישרוש ואז חריקה, הדלת הכבדה נפתחה ברעש
שהאיש לא שמע, אדם ללא פנים הופיע בפתח, גופו היה נוקשה. האדם
בפתח לקח את האיש והובילו דרך מסדרון ארוך וחשוך. הצללים נראו
מפחידים מאד אך לאיש לא היה איכפת. הוא היה שקוע במחשבות, קרן
אור יחידה נצצה בין הצללים ותקווה החלה לטפטף אל תוך ליבו של
האיש. טיפה אחר טיפה, שלולית של תקווה הלכת וגדלה.
שני האנשים הגיעו לסוף המסדרון ופנו אל חדר צדדי וחשוך. המלווה
השאיר את האיש בחדר והלך. לא היה עוד טעם, כבר אין לאיפה
לברוח, האיש הסתכל בחדר במבט ללא חיים. החדר היה מלא סיפורים
שלעולם לא יסופרו עוד, הוא היה מלא בחיים מבוזבזים. האיש
התיישב בכניעה, כאילו כבר היה שם בעבר וקיבל את הגורל כמו
שאלוהים נתן לו אותו, הוא לא התווכח ולא כעס. ברגע אחד הוא
פשוט נגמר בהבזק גדול. לא היתה מנהרה ולא היו מלאכים. היו רק
חיים.