כל מה שאני זוכרת מהיום ההוא, זו אותה ההליכה הביתה, ההליכה
המייגעת ההיא, 30 דקות של עלייה.
אני זוכרת את הפרחים שנבלו בצידי הדרך, והכביש שבד"כ היה מלא
במכוניות ועשן היה ריק, אולי דמיינתי אבל אני חושבת שראיתי צב
הולך על הכביש, הוא לקח את הזמן לא מיהר לשום מקום. כאילו יש
לו את כל החיים. החיים... נלקחים כ"כ מהר.
אני זוכרת איך עצרתי באמצע הדרך, הבטתי אל השמיים, הם היו
מלאים בעננים קודרים, לא היה אכפת לי ששכחתי את המטריה בבית,
רציתי שירד גשם, שיהיה משהו שישטוף את הכאב.
אני זוכרת איך אמרתי תפילה חרישית ושאלתי "למה?" לא הייתה
תשובה, אף פעם אין תשובות, אז הפסקתי לקוות.
אני זוכרת איך הכעס שהחביא את הכאב המתגבר.
אני זוכרת איך המשכתי ללכת ושהצב כבר נעלם כאילו בלעה אותו
האדמה. אדמה, מוזר לחשוב שבלעדיה לא היה לנו חיים, אך בתוכה
נמצא המוות.
אני זוכרת שהגעתי הביתה והוא היה ריק.
הלכתי לחדר ורק טדי, הדובי שלי מכיתה ב' חיכה לי, הוא חייך
חיוך אוהב, מנסה לתמוך.
אני זוכרת איך התיישבתי על המיטה, אני זוכרת איך אחזתי בטדי
וכל הכאב השתחרר בצורת דמעות.
כל מה שאני זוכרת מהיום ההוא זה את ההליכה הביתה, ההליכה
המייגעת ההיא, כי את ההלוויה אני מנסה לשכוח...