"תשתי את הקפה לאט לאט מאמי. קצת מר, לא נורא. הכי חשוב- תחשבי
מה את רוצה לשאול אותי, מה את רוצה לדעת. לא, לא ככה! את צריכה
לסגור את העיניים חזק עד שתראי נצנוצים. בואי נשים את זה בצד,
תיכף אני מכינה אחד חדש".
המכשפה ניגשה אל הכיריים ומזגה שוב מים לתוך פינג'ן שרוט.

"אפילו לשתות קפה כמו שצריך אני לא יודעת", חשבה ובהתה
באחוריים הרחבים שנעו בזריזות מהכיריים אל הכיור. רצתה לקום
וללכת אבל המכשפה הסתובבה וחשפה שיניים מוכתמות מניקוטין: "אל
תפחדי. הרבה מתבלבלים פעם ראשונה. עוד אף פעם לא קראו לך עתיד,
נכון?"
רונית הנידה בראשה והתבוננה סביבה. לא כך תיארה לעצמה את הבית.
הן ישבו במטבח ליד שולחן פורמייקה משובץ בירוק וחום, סדוק
בקצוות. כסא אחד מרופד בדוגמא מודפסת של ריקמה, וכיסא מתקפל,
שעליו ישבה בזהירות, מקווה שלא יקרוס תחתיה. "אם היא מכשפה
כזאת מוצלחת, איך היא חיה בדירת שיכון עלובה כל כך?" חשבה
לעצמה.
המכשפה נאנחה. "ככה זה", אמרה,  "אני יודעת לקרוא רק לאחרים.
אסור לקרוא לעצמי, זה מסוכן, את יודעת." רונית נעה על הכסא
במבוכה.
"עכשיו תתרכזי טוב טוב. לא למהר. תחשבי טוב בשביל מה באת
לכאן." היא הושיטה לה כוס קטנה עם קפה שחור, ויצאה מהמטבח.

הכוס הייתה חמה בכף ידה. היא לא ידעה אם מותר להניח אותה על
השולחן אבל התביישה לשאול.
למה היא באה לכאן?  אולי בגלל אתמול בלילה. אולי תשאל אותה למה
אורן הגיע הביתה בשתיים לפנות בוקר. אבל היא ידעה למה. כשהמפתח
הסתובב בדלת, היא התכסתה בשמיכה, מנסה להסדיר את נשימתה. הריח
היה מוכר, כל כך מוכר, לעזאזל. הדמעות האלה שוב נדחקו החוצה.
פעם הם היו צוחקים על זה. אורן היה אומר שהאות זין זה השילוש
הריחני הקדוש: זין, זיעה וזרע. לפעמים הוא היה מחבק אותה מאחור
ולוחש: "בא לי שילוש קדוש." אבל זה היה לפני שהוא הפסיק לצייר.
לפני שנולדו הילדים. לפני שהיא עזבה את הלימודים והלכה להיות
מורה.
"כמה פעמים ביקשתי שלא תחכי לי?"  נזף בה כשנכנס למיטה. "זה
מעצבן. לא, אל תתחילי עוד פעם עם הבכי הזה שלך!"
הוא הדליק את מנורת הלילה והביט בה בפנים מכורכמים. "תראי איך
את נראית", אמר וסובב את גבו כדי להתישב על המיטה ולחלוץ
נעליים.
היא לא העזה לשאול איפה הוא היה. הריח הספיק לה. רצתה לדבר.
להגיד לו שהיא לא יכולה יותר. היא לא תשתוק. גם לא תבכה. תשב
מולו זקופה, ותגיד לו שאי אפשר להמשיך ככה. היא תביט לו
בעיניים. תגיד שהיא אוהבת אותו, שהיא יודעת שהוא זקוק לחופש
שלו, אבל לא יכולה יותר. היא לא יכולה להיות האישה שעליה חלם.
כן, דווקא רצתה להיות האישה שמקבלת את בעלה כמו שהוא: אשה
אצילית כזאת. אבל אם רק תתחיל לדבר, הוא יפתח במונולוג שלו על
החופש שנגזל ממנו. על כך שרק בגללה הפסיק לצייר. כל מילה
במונולוג שלו הייתה צרובה בה. האור הכאיב לעיניה שנעצמו לאט.
היא תגיד לו. היא תגיד לו הכל...
הוא הושיט יד ובהיסח הדעת ליטף את שיערה. אולי בגלל התנועה
הזאת היא קמה בבוקר בכוחות מחודשים, מנסה לטשטש את השקיות מתחת
לעיניים, מכינה את הילדים לגן בשקט, שלא יעירו אותו.

המכשפה חזרה למטבח, אוחזת בידיה סל כביסה. "את בוכה, מותק? לא
אל תבכי. קחי עוגיה. זה אני אפיתי. עכשיו אני הופכת את הכוס
ומחכה. את צריכה להמשיך לחשוב חזק מה את רוצה לשאול אותי." היא
הניחה על השולחן צלחת עם שלוש עוגיות, ויצאה עם הסל.
כמו באגדות על שלוש המשאלות, חשבה. בחוץ צפרה מכונית וזהבה בן
סלסלה בקולה מבעד לחלון. לא היה לה מושג מה היא רוצה לשאול.
אולי תשאל מה לעשות כדי שאורן יהיה מאושר; איך היא יכולה להיות
האשה שאורן רוצה; מתי הוא יפסיק לשוטט בלילות ולחזור עם ריח של
השילוש הקדוש; מתי הוא יתחיל שוב לצייר; מתי הוא יחבק אותה כמו
פעם?
"הרבה שאלות יש לך בראש, אה? אין דבר. תשאלי, תשאלי כבר משהו."
המכשפה הרימה את הכוס והביטה בה מול האור שחדר מבעד לוילון
המאובק. שפתיה מלמלו הברות לא ברורות. אחר כך שלפה חפיסת קלפים
מכיס החצאית והושיטה לה. "תבחרי אחד, מותק. תניחי אותו הפוך.
רק אחד.
קולה של זהבה בן התייפח, ושוב הציפו דמעות את עיניה.
המכשפה הפכה את הקלף. זאת היתה דמות תלויה. היא הציצה בה, טרפה
בזריזות את החפיסה והושיטה לפנים. "קחי עוד חמש." סידרה את
הקלפים, הימהמה לעצמה, ושוב טרפה אותם.
"נו, למה את מחכה? תשאלי."
היא אימצה את קולה. "רציתי לשאול עלי ועל הבעל שלי. כלומר, מה
יקרה."
"הכל תלוי בך, מותק. אם תרצי, תחיו ביחד עד המוות. אם לא תרצי-
אתם לא תהיו ביחד. זה מה שהקלפים אומרים. גם הקפה."
רונית הביטה בה באי אמון. "זהו?"
"כפרה, הקלפים והקפה לא יכולים להגיד לך מה לעשות. את צריכה
להחליט. אם את רוצה להיות סמרטוט רצפה, בבקשה. תחכי לו בלילה.
אל תגידי כלום, רק תבכי ותתני לו לנגב עלייך את הרגליים."
המשבצות של הפורמייקה סיחררו אותה. מכשפה מטומטמת. זה הרי לא
תלוי בה. היא כל כך משתדלת...
"הבעל שלך אמן, משורר או צייר, משהו כזה, נכון?"
"צייר", הפטירה.
"הוא צריך אותך, מותק. את עוזרת לו לחשוב שבגללך הוא לא מצייר.
תביאי רגע את הכף יד שלך."
רונית הושיטה את ידה. המכשפה אחזה בידה באצבעות מחוספסות
וחמות.
"הרבה דמעות. אוהו, כמה שאת בוכה. כל לילה את בוכה. את מרגישה
שאת כל כך טובה. צדיקה." היא הרימה את עיניה ונעצה ברונית מבט
שחור. "תחליטי מה עדיף לך, לחיות - או להיות צדיקה. זה לא הולך
ביחד."
"אני לא מבינה מה את אומרת."  מלמלה רונית. זיעה עיקצצה לה
בעורף.
המכשפה לקחה עוגייה מהצלחת. לעסה אותה בשיניה הצהובות והרימה
את הקלף עם הדמות התלויה. "זאת את," התיזה פרורים מפיה. "ככה
את בונה לעצמך את החיים: צדיקה ומסכנה. זה הכוח שלך על הבעל
שלך. כל זמן שאת ככה, מסכנה ובוכה - זה מוסיף לך נקודות. הוא
הולך למאהבת, אבל תמיד יחזור אלייך. אם זה מה שאת רוצה,
מותק."

רונית משכה את ידה וקמה על רגליה, "כמה אני חייבת לך?"
"תתני כמה שאת יכולה. יש קופסת צדקה ביציאה. קחי עוגייה לדרך."


אור השמש סינוור אותה. העוגייה היתה לחה ודביקה בתוך ידה והיא
השליכה אותה אל פח זבל שעלה על גדותיו. העוגייה התנדנדה על
שולי הפח ונפלה על המדרכה המזוהמת. היא בעטה בה אל הכביש, ומיד
הביטה סביבה בחשש. אישה זקנה פערה אליה את פיה בחיוך נטול
שיניים ואז התכופפה, הרימה את העוגייה ודחפה אותו לכיסה. היא
החישה את צעדיה. עוד היתה צריכה לאסוף את הילדים מהגן ולהכין
ארוחת צהריים. כשאורן יחזור הביתה, האוכל יהיה מוכן.
הרי המכשפה אמרה שעכשיו הכל תלוי בה. אם רק תרצה - הם יהיו
ביחד עד המוות.
.










תודה לרואי ליאור על העריכה.