ואיך זה קורה? ולמה דווקא לי? ולמה דווקא עכשיו?
כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות.
הנה אני תכף מתגייסת והפחדים שלי מתחילים ונגמרים בפרטים
שוליים שלא נוגעים לאף אחד, שלא מעסיקים אף אחד, שלא מפריעים
לאיש.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני רוצה ולא רוצה משהו באותה
מידה. אני רוצה לשכוח את עצמי ואת מה שמפריע לי מצד אחד, מצד
שני כשאני לא רגועה שום דבר לא מסתדר לי ואני בקושי מסוגלת
לקום מהמיטה. איך אני אמורה לתפקד?

לפני ארבעה חודשים היה לי לכאורה הכל, חוץ מאהבה.
ועכשיו אין לי לכאורה כלום, חוץ מאהבה.
אם הייתי חושבת שהאהבה הגדולה שלי תזכר בי ותגיע הייתי מדלגת
על השטויות באמצע ועכשיו הייתי רגועה , אולי אפילו מאושרת.
אבל אולי...
אולי אם לא הייתי עושה את כל השטויות והשגעונות שעשיתי האהבה
שלי הייתה שוכחת להגיע, אולי זה היה מחייב?
אני כבר לא מנסה לענות לעצמי על שאלות, את התשובות אני לא
אמצא, לפחות לא כרגע.

והמח שלי תמיד עבד שעות נוספות.
וכשאני חושבת עליך- הטעות הגדולה שלי, אולי הטעות הכי גדולה
שלי אני מתחילה לרעוד ולבכות ולצרוח, יש לך פנים של בנאדם שלא
אכפת לו מהעולם, יש לך סגנון דיבור של בנאדם חולה שכבר אין לו
מה להפסיד בחיים וכבר לא אכפת לו להרוס לעוד אנשים את החיים,
בטח לא לאחת כמוני שלכאורה היה לי הכל.
אני מ
פ
ח
ד
ת...
אני מ
ת
ח
ר
ט
ת...
אני כותבת לי שירים קטנים על דפים מקומטים וקרועים ולא מראה
לאף אחד ויש לי כאבי תופת שאסור לי לדבר עליהם.

לפני כמה חודשים היו לי חברים, היו לי חיוכים, למדתי את עצמי
מחדש וזה היה מדהים.
ועכשיו צהריים ועכשיו יום רביעי ועכשיו אין לי חברים, ואין לי
חיוכים ואין לי כלום. יש המון אוויר שנגנמר, יש סיגריות
שלוקחות לי את מה שנשאר, יש המון עשן אבל הריקנות היא אותה
ריקנות.
יש לי אהבה שאני פוחדת שתלך, לא בגללך, בגללי.

ושמישהו ישיר לי שיר.
עם מילים חצי שבורות וכאב בלתי נגמר.
וירדים אותי

ותבטיח לי שתכף אני אתחיל לחיות מחדש.