החצילים של אריק כתומים. ולמה הם כתומים ?
כי הילדים של אריק אותם לא אוכלים.
הם מעדיפים לשחק בגינה עם פון-פון החתול,
ולזרוק אותו לרחוב כל פעם שעוברת מכונית.
לראות איך הוא בורח...
פון-פון כבר רגיל, כל פעם שמעיפים אותו, לוחץ הוא על כפתור
המצנח,
צונח ומסתתר מאחורי השיח בחצר הבית.
והילדים מכנים אותו סופר-חתול, או שרדני, כי הוא שורד.

יום אחד שינו החצילים את צבעם לחום,
ובוהק השמש גרם להם לזהור בצבע שוקולד מריר.
פון-פון אז היה בתוך הבית וטייל במטבח, עיניו קלטו את
הצבע החום, צבע השוקולד שכה אהב.
פון-פון תפס פינה, חיכה לרגע שאף אחד
אינו רואה אותו, ניתר ולקח את ה-צבע החום.

בשלושה קשקושי זנב סיים את השוקולד החום, או לפחות כך חשב.
הטעם היה מוזר, מאוד מוזר.
פתאום הרגיש איך כל זכרונו נעלם, הדבר היחידי שזכר
היה את שמו ואת מקום המזון שלו שעד עכשיו כל-כך שנא,
אך כעת רצה לטעום מן האוכל החתולי.
פון-פון שכח מה משמעות המילה צניחה ובכלל כל שידע
להגיד ולהבין עכשיו היה - "מייאו".

הילדים של אריק קראו לפון-פון לגינה והתמסרו איתו כאילו היה
גוש צמר.
לבסוף באה מכונית, פון-פון הועף בבעיטה אל הרחוב, אל הכביש.
נשמעה חריקה, ואחריה יללה ובסוף בום, שקט.

ביום המחרת קנה אריק חצילים חדשים סגולים ומתוקים כמעט כמו
שוקולד.