אני מנתק את הטלפון, לוקח בחשבון שיש לי רבע שעה להתכונן. מכין
את המדים לבוקר, מסביר לאימא שלי בפעם החמישים שאת הסמל תופרים
עם השפיץ לציץ.
רן מגיע, צופר בחוץ. אני נכנס לרכב. רן לא מחייך, מתניע, נוסע.
"לאן?" שאלתי. רן כמו תמיד ענה בשאלה: "איך אתה בלשמור סודות?"
שאל, הביט בי, הוציא סוכרייה מהקופסה שעל הרדיו, החליף
לגלגל"צ. עניתי לו: "אני שומר סוד, זה בסדר. יש לי חברה שעישנה
סמים וסיפרה רק לי. כמו שאתה מבין, אני שומר את זה אצלי. אתה
יכול להירגע".
נעצרנו ב-"ניו-יורק ניו-יורק". רן הזמין סלט טונה, אני הזמנתי
פיצה. שפכתי את כל הטבאסקו. נשרפתי.
רן דיבר ודיבר, לא הגיע לעיקר, ואז אמר: "קשה לי לספר לך",
כשחתיכות טונה נופלות לו מהפה, והוסיף: "תשאל שאלות ואני אענה
ב - כן ולא".
פתחתי בשאלות כמו "גילי מעלה אותך למשפט? " ו- "אתה שוכב עם
חניכה?", ואז נזכרתי בהליכה המצחיקה שלו ובחבר שהוא לא מפסיק
לבקר באילת, ושאלתי: "אתה דו מיני, נכון?", והוספתי: "זה בסדר
מצדי". ורן ענה: "אני לא", ושאל אותי על החברה ההיא שסיפרה לי
סוד, ואני עצרתי אותו ושאלתי בתמימות: "מי, קרן?" והרגשתי כמו
האידיוט הכי גדול בעולם. רן צחק ואמר "קוראים לה קרן, אה?"
לרגע האמנתי שאני הבנאדם האחרון שהוא הולך לספר לו סוד, והוא
הפסיק לצחוק ואמר: "אני הומו" ונחנק מהטונה. נרגע וסיפר לי
שאני לא צריך לפחד ושהוא לא מרגיש אלי כלום, ואפילו לא נמשך,
ושהוא מקווה שאני לא מתכוון לברוח לו מהחדר המשותף שלנו בבית
החייל.
אחרי שהבהרנו עניינים צעדנו לכיוון האוטו.

למחרת נפגשנו על מדים בדרך לבסיס, ומצומת בילו לבאר שבע רק
שתקנו.
בערב בבית החייל הוא הדביק לי בזריקה מהמיטה שלו את הנעל
הצבאית, והכריז על מלחמת נעליים.
רק אחרי שדפקתי לו את הקומקום החשמלי בראש, הוא ביקש שנפסיק.
המשכתי. הוא איים שיתפוס לי בביצים, אני לא התייחסתי. הוא תפס
לי בביצים ולחץ, ואני רק חשבתי: 'רן ההומו תופס לי בביצים'. אז
דחפתי אותו לרצפה, חטפתי אגרוף לפנים, הלבשתי לו נעל לפה,
נדפקתי עם הראש לקיר. התפוצצנו מצחוק כמו מפגרים ואז הוא אמר
שהפסיכולוג שלו אמר שכששני אנשים רבים הם בעצם רוצים להתחבק.
הלב שלי נתקע, נשמעו דפיקות בדלת.
בדלת עמד רס"ר שהחזיק מזרון ביד וסיפר לנו שהוא נשלך לישון
בחדר מאה ושש.
חזרנו למיטות, הרס"ר נכנס להתקלח. רן התחיל לקרוא בספר ומלמל
משהו כמו "איזה מזל, ניצלתי". אני שכבתי כל הלילה כאילו ישן
ורק חשבתי: 'הוא אמר-ניצלתי?'  

בבוקר הוא אמר: "בעוד שבועיים אני מנתק קשר עם כל החברים
הסטרייטים." אמרתי לו: "אתה מגעיל, סוציומט, בן-זונה והומו".
הזכרתי לו שקנז, המנהל של בית-החייל, ביקש שנצבע את החדר לפני
שנעזוב.

"תאמין לי, ככה עדיף", הוא הוסיף מבולבל, והתחיל לסדר את הארון
המסריח שלו בעצבנות. "אני עוד עלול לפתוח לך בראש דלתות
למקומות אפלים, רק שתדע. את זה אמר הפסיכולוג שלי", רן מסיים
באיום ומפיל את הדאודורנט שמתפוצץ ומשפריץ לכל הכיוונים. אני
והאלרגיות שלי לאלכוהול בורחים למקלחת.
מהמקלחת אני מסביר לרן שהוא הרבה נסחף. "יום אחד עוד תמצא את
עצמך קורא את העמוד האחרון בעיתון העיר ותשנא אותי על זה", הוא
אמר ולא הפסיק. "בסוף בגללי אתה עוד תיפגש עם גבר שבטלפון ממש
ירשים אותך, כשתיפגשו הוא יבוא עם מכנס ספורט וכרס. הוא ידבר
ובמקביל יפצח גרעינים שיעופו לך ישר על הפרצוף. אתה תלך הביתה
מאוכזב ותחליט שאתה מפסיק להזדיין והופך ל-א-מיני. מהר מאוד
תבין שאין דבר כזה. למחרת אתה תמצא את עצמך בבית קפה עם גבר
מדהים, וכשיהיה ממש מושלם ותרגישו שזה זה, הוא ידפוק שלוש
פעמים על הרגל (נגד עין הרע) ואתה, אתה תבין שהיא מעץ, ותברח
משם. בבית תבכה כמו ילד ותשנא את אלוהים. ואלוהים ישמע אותך
וישלח אותך ישר לבית מלון ולאכסניות, שם אתם תפגוש גברים
ממהרים שיגמרו לך על הבטן, יעופו משם ולא ירצו לראות את הפרצוף
היפה שלך יותר. תאמין לי, אתה תודה לאלוהים-הבן זונה אם תתרחק
ממני. תאמין לי, אני הייתי שם."  רן סיים, הוציא ארנק וספר
מהארון, זרק מספר דמעות על הרצפה, ירד לקפיטריה.

שבוע אחרי השחרור רן עבר לתל-אביב והזמין אותי לתצפית על
השכנים שלו. ישבנו במרפסת עם נס-קפה ביד. דברנו על כלום ועל
שום דבר. קראנו סיפורים קצרים, בדקנו איך בורחים ממילואים.
כשנפרדנו רן סיכם: "שתדע, בקטע של הסטרייטים, התכוונתי לכל
מילה. מעכשיו זה רשמי".
לקחנו אולטימטום של שבוע. סגרנו עניינים.