אחרי חודש פחות יומיים, הודיע הדובר שאפשר לפתוח חלון ולהציץ
החוצה. אלפי חלונות נפתחו באותה שנייה, בגמגום, ועיניים מצמצו
כלפי חוץ, בניסיון לקלוט סימן לאור. האפלה קידמה אותן באחת,
יוצרת עווית של תסכול בפנים החיוורות. חלקיקים רחשו שם בחוץ.
בולעים אור, גומעים מרחקים, מוחקים תקוות. החלונות נסגרו שנית,
והתריסים ירדו באבחה, כמכת עפר אחרונה על ארון קבורה. חזרנו
לישון.

אני זוכר שהזמנתי את מרים לסרט, בערב שהיה כולו חום ומיניות.
היא הצטלצלה לקראתי במחול קטן של סירוב, מותחת אותי כהרגלה,
מעבירה בי צמרמורת. לבסוף הסכימה, נותנת בי מבט של ניצחון,
מחדירה לפי קובייה של סוכר. בפעם הבאה סינמטק, הכריזה בסיום
הויכוח העקר שלנו. לו ידעתי, לא הייתי מחפש תירוצים כבר אז.

בדרך היא החזיקה לי את היד, לחצה ושאלה בעדינות אם יהיה בסדר.
תמיד כשפונים אלי, אני אמור לדעת הכל. זה בגלל שאני קצין בחיל
האוויר, וגם אם אסביר שאני לא בתפקיד מבצעי, לא יאמינו לי. זה
ממש בסדר מבחינתי, כי אני דווקא בתפקיד יחסית מבצעי, ויודע שרע
ושלא יהיה בסדר.

הסתכלתי למרים על האף, לחשתי יהיה בסדר, ובראשי הצטייר שדה
הקרב. ישראל נוגה בזוהר ירקרק חיוור והמדינות שלא כתתו חרבותם
לאתים משוחות בבוהק ארגמן. בישיבה שנערכה אתמול, סיפרו לי, הוא
טען שתוך שבוע זה נגמר ושאם מישהו לא יוציא את האצבע מהתחת, זה
יהיה מאוחר מדי. לא אהבתי את הדימוי, אבל הוא היה מדויק מאד,
כך הסתבר.

בימים הראשונים לא ידענו מה לעשות. לצאת החוצה הרי לא בא
בחשבון והכניעות המשפילה שהייתה נחלתנו עת הישיבה הכפויה, החלה
נותנת אותותיה. המקום הסגור שגונן עלינו הפך לאורך השעות
הארוכות למערת קבורה. גופותינו החנוטות ישבו בסמוך לרדיו וניסו
לפענח את הידיעות המקוטעות, שהפעימה האלקטרו-מגנטית והנשורת
שבאה בעקבותיה מנעו קבלתן. לאחר מספר ימים הבנו, שהתושבים
ששרדו צריכים לאותת. "אם יש דגל, או בד לבן, אתם מתבקשים לתלות
על הבית", אמר הדובר.

החלטתי לצאת.

מרים אוהבת לא להסכים איתי על שום דבר. אנחנו תומכים באותו צד
פוליטי, אבל היא תמיד תטען שאני קיצוני. אתה מיליטנט, אמרה לי
פעם. לך תוכיח שאין לך אחות. היא גם שונאת לצאת לרקוד ומעדיפה
לשבת על הבר ולשתות. זה טוב כי זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי
ליצור מגע, וזה רע כי כולם מנסים. אם רק היינו מסתדרים יותר,
היינו יכולים לתמוך זה בזה עכשיו, כמו שאני תומך באימא.

יצאתי החוצה עם הדגל.

כשאימא התגרשה, אני זוכר אותה יוצאת מהבית הישן מחזיקה שקיות
תפוחות בכל יד, ומתחת לבית השחי מאזנת את מקל הדגל. הלכה
לקראתי במבט עייף, ואני דימיתי אותה למהגרת. צחקתי אליה והיא
ניסתה לחייך אלי. ועכשיו, הדגל ההוא בידי, ואני עולה במדרגות
המפותלות אל הגג. לאותת ששרדנו.

מרים לקחה חופש מהאוניברסיטה וממני וחזרה לתל-אביב, להורים
שלה. אני ניצלתי את הזמן וצפיתי יחד עם חברים בכל סרטי הפעולה
של הקיץ הזה וזה שחלף. יצאתי בכל סוף שבוע כמעט, ורקדתי כמו
מטורף, ליד הבר. בצבא הכל געש, וגם לוח המלחמה נצבע אדום,
שלעומתו הירוק שלנו גווע. אלו היו הימים האחרונים.

יומיים מאוחר יותר הודיעו צופרים ומבזקי חדשות על מצב חירום.
להיכנס למקלטים ועכשיו. מי שבתפקיד - לחזור לבסיסו. ואני, לא
היה לי תפקיד מבצעי באמת, סתם ידעתי שרע, ושלא יהיה בסדר.