השארת לי אדוות קטנות במימיו של התמזה,
שלא אאבד את דרכי,
במקום שבו נגמר הכל ומתחיל ההד.
דע לך, שההד, מרכין אליו את ההרים ולא ההפך.
קו רקיע נמוך עומד מעליי, משיק ללבי,
שלא כמוני הולך אחר לבו.
לבו הולך אל סופו, עד הסוף,
אני כל הזמן בראשיתי.
שני נופים שעונים עליו,
אחד שלך
ואחד שלי.
לא, אל תאמר את המילה הזאת - כי אז אני נמלטת,
רק תנועות טובות לי,
בלי המילה הזאת.
ועד שלא תטיל אבן נוספת
ולא אראה מעגלים מובילים,
יעמוד הדבר ביני ובינך.