בכל ערב לאחר ששקעה השמש העיפה מבעד לחלונו הצר הוא ידע שהגיעה
שעתו לכתוב.
אתם מבינים,הגיבור של סיפורי היה סופר אך לא ככל הסופרים,לסופר
זה לעולם לא היו מספיק דפים בכדי להשלים את יצירתו.
בכל ערב היה מדליק את מנורתו המתנדנדת מעל שולחן הכתיבה,מתישב
ושותה את כוסית הברנדי המשומשת עד לטיפתה האחרונה.
הוא החל לכתוב את סיפורו אשר מצא את דרכו בחדרו הקטן ואפוף
העשן המתוק אשר עלה מסיגרו .
תהליך זה היה דומה ברובו לבריאתו של עולם חדש ומופלא.
בעולם זה נעשה הסופר הפשוט למנצח חם מזג ורב עוצמה אשר הוביל
בקול תרועות חצוצרות ותופים הולמים את תזמורותו אל הקרב.
אך תמיד לאחר שכבר נדד אל מעבר להרים המושלגים ויערות הגשם
הקסומים נותר הנשק שלו (העט) חסר אונים אול מול שדה הקרב הנטוש
, נגמרו הדפים במחברתו.
כשהחצוצרות נדמו והעשן המתוק כבר שקע נותר הסופר מיואש אל מול
סיפורו הקטוע.
הסופר היה מתרוצץ בכל חדרו כמו מלחין מטורף אשר מחפש דבר מה
לכתוב עליו את מנגינתו המתפרצת.
סיפורו שעדיין היה בשל בתוכו נכתב על הקירות ,הכיסאות וריצפתו
מכוסה הדפים.
כאשר לא נותרה אף פינה בחדרו לכתיבה היה לוקח את החפץ החד
הראשון אשר השיגה ידו וחורט כשכל כולו אחוז טירוף משגע את
סיפורו על בשרו נוטף הדם.
כשנעשה הסופר עייף היה נרדם על הריצפה מכוסה הדפים האדומים
כשמסביבו קירות המספרים על יערות חשוכים ונסיכים בודדים ומעליו
תיקרה מלאה ברגשות והערות מעמיקות על גיבוריו.
המנורה אשר התנודדה מעל שולחנו הייתה גם היא סיפור בפני עצמו.
כדאי שתדעו זאת..כל עולמו הספרותי של הסופר היה נעול בתא סודי
בתוך ישותו אשר נפתח ברגע בו לגם את הטיפה האחרונה מכוסית
הברנדי המשומשת.
מתוך תא זה יצאה ההשראה אשר חיפשה את דרכה מבין עשן הסיגר אשר
עטף את חדרו ונעשה מתוק.
ההשראה נותרה כלואה בתוך חדרו הנעול כאשר המקום היחידי בו יכלה
לראות היה על שולחנו המואר של הסופר.
עכשיו אחזור לסיפורי.
בערב אחר(לאחר שקיעת השמש) התישב הסופר(מכיוון שכבר לגם את
הטיפה האחרונה מכוסית הברנדי המשומשת והדליק את סיגרו) וקרא את
סיפורו האחרון.
הוא נסחף עם המילים אל עבר ארץ רחוקה ונטושה.
הרוח שנשבה בעורף גיבורו הביאה עמה ריחות מתוקים מרים של
געגוע.
הוא נסחף במערבולת הרגשות אותה יצר ונכנע לרצונו מעורר ההשראה
של גיבורו הנפלא וחסר הפחד.
הוא קרא וקרא את סיפורו הסוחף במחברתו אך כשהגיע לדף האחרון
שכח איפה כתב את המשכו.
הוא חיפש את סיפורו על שולחנו המואר במילים ועל התיקרה הצפופה
והגדושה,הוא הזיז כל חפץ וכל רהיט בחדרו הקטן בכדי למצוא את
ההמשך לסיפורו.
הוא זחל על ריצפתו והעיף את הדפים הפזורים לכל עבר כשמולו
פתאום ניצבו סיפוריו על לילות קפואים ללא ירח ומעליו תיקרה
מלאה תיאורים על מלחמה עקובה מדם.
ההשראה  שהיתה כלואה בחדרו אפוף העשן לא נתנה לו מנוח.
הסופר ניצב עירום אל מול המראה מחפש תיאורים ורמזים על גופו
השרוט שיעידו על כך שלסיפורו אכן יש המשך.
בעודו מחפש את סיפורו, נפל בלהט ההשראה הסיגר הבוער מבין
אצבעותיו המזיעות אשר גם הן היו סיפור בפני עצמו.
הסופר כיסה עצמו בדפיו המגואלים בדמו ורקד בחדרו הבוער למוסיקה
אשר התנגנה בתוכו.
הסופר היה שקוע בתוך עולמו בו היה מחבק את אהובתו מתחת לשמיים
הבוערים בשקיעת השמש,אשר העלימה עימה את תחושת הכאב והחום של
האש המתפשטת בחדרו.
הסופר לא ידע כי רוח הערב אשר נושבת בדמיונו לא תכבה את האש
בחדרו הקטן.
אם עדיין לא הזכרתי זאת אז עכשיו אזכיר , הסופר אומנם חי בדירה
קטנה אך היא הייתה חלק מבניין גדול ומלא חיים בו לא הכיר אף
אחד.
הביטוי היחידי של כישרון הסופר בחייו נראה מבעד לחלונו הצר
והבוער.
אנשי הבנין אשר הריחו את ריחו המחניק של העשן התאספו מאחורי
דלתו הנעולה של הסופר.
הדיירים המבוהלים החלו הולמים בחוזקה על דלתו של הסופר , צעקות
וזעקות נשמעו מעבר לדלת, אך לא של כאב, אלו היו מנגינות נשכחות
של הסופר אשר נפשו נשרפה בלהבה.
לבסוף פרצו הדיירים המבוהלים את דלתו הנעולה של הסופר,מולם
ניצב עולם שלם וקסום של מילים ורגשות סוערים אשר בערו אל מול
עיניהם.הדיירים החלו מכבים את האש המתפשטת וחיפשו אחר הדייר של
אותו חדר קטן.
אך לשווא , נפש חיה לא נמצאה.העשן שנותר לבדו בחדר, מצא את
דרכו מבעד לדלת הפרוצה והחל מתפשט אל עולמו החדש והחופשי.
החדר הקטן והשרוף נותר כסיפור אשר החל מתבהר מבעד העשן אל מול
הדיירים ההמומים.
כעבור שבוע נכנס ילד צעיר אל תוך חדרו הקטן וההרוס של הסופר.
הילד הסקרן ניצב אל מול קירות חרוכים של סיפורים קטועים וריצפה
מלאה בדם מעוצב בצורת מילים.
מחברתו החרוכה של הסופר נותרה על שולחנו.
הילד שהבחין בה החל מדפדף להנאתו בדפים הכתובים.
המילים נשאו אותו אותו בין הגלים אל עבר ארץ רחוקה בה נשבה רוח
הגעגוע המרה אך המתוקה.
הוא נעשה לגיבור האמיץ של הסיפור , והיה חלק בלתי נפרד מחייו
ועתידו.
הילד אשר שקע בסיפור קרא וקרא עד אשר הגיע לדף האחרון של
המחברת.
אך סוף הסיפור לא היה כתוב במחברת החרוכה.
החדר כולו היה מואר בקרני השמש אשר חדרו מבעד לחלונו הצר של
הסופר.הילד החל מחפש את ההמשך לסיפור.
אחוז טירוף זחל על הריצפה המרגשת מכוסה בדפים האדומים.
הוא הזיז כל חפץ וכל רהיט , הוא הגיע לכל פינה בה נראו מלותיו
של הסופר רק בכדי למצוא איזשהו רמז או תיאור אשר יעיד על כך
שלסיפור יש המשך.
לאחר שחיפש בכל מקום אפשרי החל להבין הילד כי אולי לעולם לא
ידע את סוף הסיפור,לעולם לא ידע מה עלה בגורלו של הגיבור אותו
כל כך אהב.
יאושו פרץ מתוכו בעת שקיעת השמש מעבר לחלונו הצר של הסופר
והותיר את הילד באפילה.
ציפורניו של הילד כאילו חיפשו את דרכם לתוך נפשו המיוסרת
,בזעקות וקולות תרועה של חצוצרות חרט את ההמשך המיוחל לסיפורו
האבוד של הסופר על גופו המדמם והצעיר.
כל דמו אזל למען הסיפור וליבו שידע אהבה חסרת גבולות נדם.גופו
הצעיר של הילד קרס בתוך חדרו הקטן והחשוך של הסופר. מסביבו
נותרו קירות חרוכים המספרים על יערות גשם קסומים ונסיכים
בודדים  ומעליו מלחמה עקובה מדם וחזיונות אור מתעתעים אשר צפו
במותו של הילד באותו חוסר אונים שבו נכתבו.החדר כולו נותר
באפילת הלילה הנצחית , ממלכת האופל המיואשת שהייתה חדר קסום זה
נפלה ,הריסות הממלכה היו כשרון הכתיבה שלעולם לא יימצא עוד.
אני מצטער, איני סופר יודע כל ולכן אינני יכול לספר לכם את סוף
הסיפור המופלא אשר למענו מת הילד,אך אספר לכם שאותו ילד היה
היחידי שהבחין  בכך שהעשן המסתובב חופשי בבנין מלא החיים בו גר
היה מתוק.