די היא קרועה- היא כבר לא יודעת מה לחשוב.
הרופאים אומרים שאם לא יתעורר בקרוב
ספק אם יתעורר כלל- צמח. ומה על ליבה, על ליבו?
האפשר לתת לפרח כזה להיקטף בדמי ימיו, בעודו באיבו?
היא נזכרת שעוד הרבה לפני שהכירו הדוד שלה, דוד חיים היה
כמו האבא שלא היה לה- תמיד דאג לכל צרכיה.
נכון שהוא היה קצת מסתורי אבל לא ייתכן שזה הוא. לא ייתכן.
היא עדיין לא נרגעת ממה שראתה,איך אפשר? זה היה רק אתמול.
כדרכם בקודש יצאו לטייל בחיק הטבע, ירדו לשוח באיבי הנחל,
ביקשו רק ברגל קצת ללכת לפני בוא השלכת.
אחרי שקצת דיברו וצחקו הערב איים לרדת.
רוח קרה נושבת. הוא אמר שרק לרגע הולך
-הולך לקושש זרדים בשביל מדורה כנגד הצינה,
הוא הלך לאורך שביל עפר בפנייה.
והיא, היא חיכתה לו, חיכתה לו עד בוא הצעקות והירייה.
ואז, היא לא תשכח, מהפנייה צצה לה מיצובושי כתומה.
היא נסעה במהירות רבה וחיש מהר באופק נעלמה.
היא זוכרת במדויק את המכונית- הכרת פחה המרוקע ענתה בה.
מעל לכל ספק המכונית כזו יש רק לדוד חיים.
ומיד מיהרה לברר מה זה קרה וראתה את בן זוגה שוכב שדוד.
במשטרה אומרים שהתוקף היה אכזר.
קטטה נוראית וירייה מטווח קצר.
ומה חיים עשה בזירת הפשע?
שאלה זו לא הפסיקה להטריד אותה.
לא הרחק משם, התברר לה יותר מאוחר,
כי שוטר תנועה את דודה עצר.
דוד חיים נעצר בגין נהיגה במהירות מופרזת אך פניו המבועתות
משהו עוררו חשד.

כעת כולה נתונה בגופו החבול של הקורבן. הפרח שלה.
הוא מחובר לאינפוזיה, הנשמה מלאכותית ועוד כהנה וכהנה,
תל תלים של צינורות סוככים אותו. (תארו לכם ת'סצנה)
דממה בחדר, רק צפצוף פעימות ליבו נשמעות. (טו טום טו טום)
והיא, כל כך עורגת לקולו, מחזיקה את ידו כבר שעות. שעות.
דוק מלנכולי כיסה את עיניה.
היא השפילה ראשה והתפללה
מה תעשה ללא אהובה?
מי עולל לו זאת הזוועה?
הלדוד שלה יד במעורה?
זהו, אם לא תדע היא תאבד נפשה לדעת.

ופתאום הגיח קול שיעול.
היא הישירה מבטה ועיניו נפקחו המה- הוא קם!
קם מהתרדמת- אוי, אין כמוה מאושרת.
"אתה בסדר?" שאלה בקול חנוק דמעות, מלטפת את לחייו.
כשהבחין בה, חיוך קל אך רב משמעות בצבץ בין שפתיו
ונעלם.
"אני ראיתי אותו" אמר בלחישה כשקולו צרוד ומפוחד.
היא  קרבה אליו ואז החל הוא להשתנק.
"מה, מי זה היה?"
כה תשוש היה, כעלה נידף.
וכאילו בשארית כוחותיו הרים במקצת את ראשו.
צבע פניו הפך לבן כסיד- כנראה הוא ממש מפוחד.
הוא סינן הבהרות לא ברורות "תזו... את..."
"מה? אני לא מבינה..."
הוא פלבל בעיניו ובבת אחת ראשו צנח מטה.
תקיעה צורמת פילחה את חלל האוויר
והמוניטור הראה קו ישר. (טווווווווווו)
ברגע אחד עולמה חרב עליה- יקיר ליבה, כעלה נשר.
היא לא ידעה, היא לא תדע לעולם.
דווקא עכשיו כשעולמה תלוי על בלימה.
לא תדע שרצה לומר
"תזוזי, את נשענת על צינור ההנשמה".