אני אוהבת את עולם הדימויים שלך. היא אמרה.
את עולם הדימויים העשיר שלך.
כאילו כמו לראשונה, היא מכירה בי. רואה אותי.
וישבנו שם, צמודצמוד, והכול היה כל כך שמח.
אנשים עברו, וכולם היו יפים.
וישבנו שם, צמודצמוד, ואני רציתי לאכול הכול.
את כל החומוס מהצלחת. את הטחינה גם, את כל הצ'יפס,
הפיתות והחמוצים, את הכול.
את החיים האלה.
לבלוע את הכול בבת אחת.
בתיאבון גדול כל כך.
פתאום התעורר בי תיאבון.
הפחדים, נעלמו כולם.
איתה יש לי תיאבון.
לגעת בהכול. להיות כל מה שלא העזתי אף פעם.
לבדוק איפה דברים מתחילים ואיפה הסוף .
איך זה כשלא פוחדים. לחיות. למות.
לאהוב את כל האנשים, לחשוב שכולם יפים כל כך, גם גברים. לצעוק.
להוציא את הגוש שיש לי בפנים.
להיהפך להיות קלה כל כך, כמעט לעוף ברוח.  
והכול קטן ומקסים וחסר משמעות. ואני. והיא.
היא אישה. כמוני.  ואני לא באמת יכולה לאהוב אותה.
אני לא באמת יכולה לאהוב אף אחד.
רק את עצמי.
אולי.
יום אחד.  
ולפעמים רציתי לגור איתה.
ולפעמים זה היה מפחיד מדי לחשוב על זה.
ורציתי לשתוק איתה. אבל המילים שלי תמיד היו שם.
ורציתי שיהיה לנו טוב, כי זה מה שאמור להיות כשאוהבים מישהו.
כשמישהו הוא הביחד שלך.
רציתי כבר להרגיש טוב.
כל כך רציתי.