השיגעון מכה בנו. אנחנו לא שמים לב אליו כבר. התרגלנו. כמו
אויב הוא מציץ בנו ומתבונן: במי לפגוע? מתי? ואיך? הוא חכם,
חלקלק, ערמומי, ציניקן, חבר טוב של צחוק הגורל. הוא נמצא בכל
מקום, כמו מגפה שאם לא נלחמים בה מיד היא מתפשטת ואי אפשר כבר
לעצור. השיגעון מתחבא בחרכים של הקירות, בעלים של העצים, מתחת
לסוליות הנעליים. הוא עוקב אחרינו לכל מקום, יודע עלינו הכל,
נדבק אלינו כמו חלקיק של זיהום אויר. הוא מתפרץ פתאום, מתי שבא
לו, בלי להודיע. נראה לאחרונה בכבישים ובמשרדי ביוקרטיים
במקומות שונים בארץ. מופיע לפעמים גם ביחסים בין אנשים ובין
אנשים לבעלי חיים. יש הטוענים כי לפעמים ניתן לראותו בעיניים
של אדם, אבל זה רק לרגע, כי הוא יודע להיעלם במהירות ברגע
שמבחינים בו. לפעמים הוא מתפרץ בגדול. ממש בגדול. ואזה כולם
שמים לב אליו. לרגע. וחוזרים לעיסוקים היומיומיים. אפשר לומר
(עד כמה שהדבר נשמע מוזר) שהתרגלנו לחיות עם השיגעון ואפילו
לפעמים מגלים הבנה לליבו. אם החיים נראים לנו רגילים ושגרתיים
זמן-מה, אנחנו יודעים שהשיגעון או-טו-טו יתפרץ ויתן לנו תזכורת
שהוא עדיין חי ובועט. ואנחנו כבר מתורגלים על לפרט האחרון מה
לעשות שזה קורה. אנחנו יודעים שהשיגעון מסוכן, אבל לפעמים
שוכחים להיזהר. נמאס לנו להיזהר כל החיים. אנחנו רוצים לחיות
סתם, נורמלי. אנחנו גם שוכחים לפעמים שלשיגעון אין גבולות ואין
רחמים.
אי לכך, אני קוראת לכל מי שקורא שורות אלו, אל תכנעו לשיגעון
ודווחו מידיית למשטרת ישראל על כל אירוע שנראה לכם כי השיגעון
מעורב בו.
|