מונטאנה מבודק" קששששש
"מונטאאאנה מונטאאאאאאנה כאן בודק איך נשמע?" קשששששש
"בודק כאן מונטאנה היטב" ענתה איילת בקולה המתוק והרך.

הציודים על ההאמר מוכנים.
הצוות בחדר התדריכים - צופה במצגת ובתצלומי האוויר העדכניים
שצילם המזל"ט היום בבוקר. אין שום עדויות להיערכות מוגברת של
האויב והפעולה, כנראה, ממשיכה כרגיל.

"אני מזכיר לכם בפעם המיליון" עולה על הבמה שלמה, עיניו
בורקות
ופניו צבועות פסים-פסים:
"המטרה שלנו הם 'יעדי כלנית', החבר'ה של מטכ"ל יטפלו בכל
האיומים המקדימים ומה שבמעגל החיצוני לוקחים המס"קרים,
רשת הטלפונים הסלולריים והקוויים נפלה כבר בבוקר כפי ש'נפלה'
עשרות פעמים בשבוע האחרון, ויהיה לכם ראש נקי. אני מודיע לכם:

אם אתם תפשלו - כל מה שעשינו בחצי שנה האחרונה לא שווה
כלום! אני לא בא להלחיץ אתכם! רק מבהיר: הפעם אין תרוצים.
תתמקדו במשימה, אל תלכו לי על כל מני דגי רקק ומטרות סרק...
תאתרו את הבני-זונות הללו, צלב בין העיניים, תאספו את המטרה,
ותעופו משם!!
להזכירכם, אתם פועלים בשטח עוין, ובאזורים מאוכלסים בצפיפות.
אם אתם תתעכבו אפילו דקה אחת מיותרת, ההמון יפשוט על
הרחובות ולא תהיה שום דרך להוציא אתכם משם החוצה!
לא יהיו לנו שם טנקים!"

מחשבות זוועתיות למדי חלפו בראשו של מפקד חוליית הטח"פ
(טיהור וחיפוי) עת שמפקד היחידה ממשיך לקשקש...
הוא החל לדמיין את עצמו יושב צפוף בתור סיר גדול
מלא מים מבעבעים, ואישה ערביה מוסיפה לתוכו תבלינים,
בעוד קהל רב ועצום מקיף אותו במעגלים וקורא-מיילל בערבית,
ונראה רעב משהו!

לפתע התעורר לשמוע את שלמה אומר בחיוך:
"...ומפה כבר ההליקופטר יאסוף את הכח ישר מהגג"

מה? מאיפה?! שיט! אני והחולמניות שלי!
עכשיו אין לי אפילו מושג על מה הוא דיבר...

"שלמה, סליחה? שלמה... "
הוא ניסה להצביע ביד רפויה, כולו מבוכה

"שלמה אחותך הזונה!

אני תת-אלוף בצה"ל והמפקד הישיר שלך!
אתה תקרא לי 'המפקד'!
זו הפעם האחרונה שאני מעיר לך על זה!"

שוק מוחלט, 'המפקד' בהחלט עצבני לפני המשימה...
ועכשיו כבר ממש אין אומץ לשאול.

ושלמה ממשיך:
"זו הצרה פה בצה"ל...
אם יש משהו שאהבתי אצל האמריקאים.
זה הכבוד שלהם לדברים הקטנים והבסיסיים הללו,
כמו שרשרת הפיקוד"

טוב, נשאל כבר מישהו בדרך... לא נעים.

דברי סיום, חלוקת תגים, רשימות תדרים ופתקיות-טיסה ללוחמים.

בדרך למנחת, כשהרוח מכה בפניהם, הוא ניסה לשאול את דימיטרי,
שישב משמאלו, נוהג במפלצת החומה, אבל דימיטרי צעק לו בחזרה,
מנסה להתגבר על שאון-המנוע "אני לא יכול להסביר לך בלי מפה!"

אוי ואבוי, הוא חושב לעצמו, ומתפלל שהמסוק יאחר.

מסוקים אף פעם לא מאחרים.

הם הגיעו למנחת בדיוק עת שהקרטונים התחילו להתעופף ברוח,
והגוף השחור של הבלק-הוק האימתני שקע, ריחף קצת ושוב שקע,
עם האף מורם בזוית חדה למעלה, ונגע בקלילות מנטרת בקרקע.

פריקת נשקים ב-60 מעלות, נוטל את הווסט והקסדה,
שעכבר (אמצעי ראיית לילה) מורכב על מצחה,
והחל לרוץ לכיוון דלת המסוק, נזהר לשמור 90 מעלות מהזנב
בכדי לא להרגיז את המכונאי המוטס.

על רצפת המסוק בדרך אל היעד הוא מנסה, בצעקות,
לקבל הסבר מציון הנגביסט לגבי החלק שפספס בתדריך...
ציון הסביר בצורה ממש לא מובנת.

"ההבדל בין מקצועיות למקצוענות,
הוא הדגש על הפרטים הקטנים"
גילתה הכתובת בחדר התדריכים.

"ההבדל בין מטומטם לביני הוא שמטומטם יודע שהוא מטומטם,
וכולם יודעים שהוא מטומטם,
ולכן הוא לא מתבייש ושואל מאה פעמים, עד שהוא מבין.
בעוד שאני נמצא עכשיו כ-7 דקות מפתחת גן עדן במקרה הטוב,
ובמשפט צבאי במקרה היותר ריאלי"

צבעי ההסוואה הקרים והשמנוניים נמרחים לאיטם על הלחי.
קצת לחץ, קצת דאגה, יהיה בסדר... נאלתר.
הוא הרי היה בכל האימונים לפעולה, וקרא עשרות פעמים את
תיק המשימה...מה כבר השתנה?! עזוב, יהיה בסדר.

הרוח מהדלת הפתוחה מקפיאה את המסוק, והמכונאי המוטס,
אשר אוחז במא"ג (מקלע אחיד גדודי) המופנה החוצה,
נראה קצת מכווץ. האצבע שלו בתוך שמורת ההדק והוא ממש
לוחץ את לחיו אל הכת...
כנראה שזו הפעילות המבצעית הראשונה שלו.
רק שלא ייפול מהמסוק.

"60 שניות " מכריזים בתא והצוות מתחיל לרחוש:
מחסניות נכנסות לכלים, קסדות על הראשים והשאקלים הקטנים
מקליקים בטבעות החזה...
כולם מתחברים אל הכבל, ומסתדרים בשתי טורים הנפתחים
כשושנה אל פתחי הדלתות.הדלת הימנית כעת גם נפתחת
והרוח מהלהבים מכה בגלים על פניו.

הוא מביט רגע לבחוץ בכדי לסקור את השטח, לקבל התמצאות:
הנה מגדל המים, צבוע בכתום של אחר-הצהרים המאוחרים,
מתנשא אל שמיים כחולים עם קצת עננים,
והנה בית הספר של ראס-אל-כביר...
"אוקיי" הוא אומר לעצמו:
"אם אני מאופס נכון אז הכביש הזה מוביל אל החצר האחורית"
ושם בין העצים הוא אכן מוצא את הרחבה בה מתוכננת הנחיתה
...ואז המסוק מתחרפן:
הקרקע הופכת תלולה עת שכל הלוחמים מחזיקים חזק על-מנת
שלא להחליק חזרה לכיוון הזנב...
למה הם תמיד חייבים לבוא ככה לנחיתה?!
הם לא יכולים לבוא קצת יותר שטוח, מבלי להוכיח לנו את
כישוריהם האוירובאטיים?!?

צמרות העצים בצבצו לעיניו והמסוק התיישר לרחיפה:
"GO GO GO GO GO GO GO GO...
צעקות הלוחמים המנטרים אל האויר הפתוח,
מקווים שהכבל יבלום אותם עם ההתקרבות לקרקע.

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ממלמל לעצמו כפי שנהג
מתמיד וזינק אל החצר הגדולה הפרוסה מתחתיו.

קשלק-לק רשרש המכלול בדריכה מהירה, מכניס כדור ראשון
אל הקנה. ציין הלייזר מופעל והמכשיר קשר עובד, משדר לו
דיווחי מודיעין ישירות אל ה"מאדונה" המוצמדת לו לאוזן.

הוא מוריד את הקסדה ומתנתק מהכבל, מותיר את המסוק חפשי
לרחף עוד שניה...ואז להפיל את האף לכיוון הרצפה בשאון אדיר
ולהתחיל להאיץ קדימה ולמעלה וכך בפנייה הדוקה לימין הוא
נמלט אל אופק מעט מסנוור של שמש שוקעת, וגגות בתי הכפר
המעוטרים במכלי מים שחורים ובמסרקים דמויי-אנטנות.

הלוחמים כבר שכובים בהגנה היקפית:
קניהם מופנים לכל הכיוונים לחפש "מקבלי פנים".

שלמה, אשר מפקד היום בעצמו על הצוות,
נצמד לאחד העצים ומשדר "מוקי" (התמקמות) לאויר.

"קודקוד מונטנה מקטלן...
קיבלתי ממך מוקי, ומבחינתי אתה רשאי" קשששששששש

"כאן מונטאנה מוקי רות" שוב הקול המתוק של איילת בוקע.

כמה כיף לשמוע את קולה הענוג כה קרוב, והיא שם רחוקה...
מעלה געגועים לדקות הראשונות של אותו הבוקר ממש,
לפני 7 שעות, עת שהתעורר לצידה בין סדינים לבנים,
אל קרני שמש מלטפות...
וכתפיה הוורודות והעדינות מבצבצות מתחת לשיערה השחור והחלק.

"שכב!!!"
מתעורר בשניה מהזיותיו...
"שכב יא בן זונה! אתה לא שומע שאני מדבר אליך?!? "
הוא חייב להפסיק לחלום כל הזמן, ובטח שלא עכשיו!
"מה אתה נעמד לי ובוהה ככה כמו מטורף?
אתה רוצה ממני כדור לראש?!
אתה תסגיר את כל הכח! "...שלמה ממש עצבני!
הפסים הצבועים על פניו הרחבות משווים לו מראה אימתני ומפלצתי.
עיניו הלבנות בוקעות מתוך כל האפור הזה וחודרות כמו להב חד.

הכח מתפצל לשני חלקים:
חוליית הטח"פ תצא לכיוון הדלת הראשית של הבניין
ותחדור ראשונה על מנת 'לנקות' אותו ולהכין אותו לפעולה.
באותו זמן הכח הייעודי יפרוס מסביב ויספק חיפוי ראשוני
בכדי לבודד את מה שבקרוב יהפוך ל"בסיס זמני של צה"ל".

בתור מפקד חוליית הטח"פ הוא היה חייב להיות ערני:
רץ במהירות כחתול במסדרונות הצרים, משלח כדורים מושתקים
לעבר כל איום אפשרי. השריקות וצפצופי הריקושטים
(רסיסים שעפים כתוצאה מפגיעת הכדורים בקירות) נשמעים כמנגינה,

אליה עדיין לא התרגל. משתיקי קול ביחידה אינם דבר שבשגרה:
הם הגיעו במיוחד לצורך הפעולה הספציפית הזו, ודיי הדליקו
אותו...
זה ממש כמו בסרטים!

הוא פעל כרובוט, רק אינסטינקטים מהירים, חייליו מלווים אותו,
מחפים לצדדים... "קח ימין! קח ימין!!"

אש תופת ניתכת ומחטיאה אך במעט
"קרביץ! שולצמן! נתקלנו מלפנים!"

קרביץ רגוע, וציון יחד איתו 'צובעים' את המסדרון עם המטול
והנגב.
פיצוצים וצרחות של מחבלים בוערים -
"נקי לפנים!" שולצמן צורח ברעל...
"קדימה! קדימה! עוד 3 חדרים!"

"קודקוד מצפריר"   קשששש
"קודקוד המשך" הוא עונה בקולו הלאקוני
"קבל נקי, ערוכים לכניסה"    קששששש
"קודקוד רות סוף"
וצדודיתו האימתנית כבר ממלאה את פתח הדלת...

לילה.
הכל צבוע בירוק דרך עינית העכבר, ממתינים לבואה של המטרה.
צוות הטח"פ מחפה על העמדה...
מוודא שהכח היעודי יוכל לבצע את המשימה שלו בראש נקי,
בריכוז מרבי וללא דאגה.

שלמה מתקן את הצביעה על פניו:
טיפות הזיעה קצת הרסו לו את הסכמה היפה.

שלמות.

שלמה הוא שלמה מלשון "שלמות".
הכל מושלם אצלו, מאלף ועד תו.

"2 דקות, כוננות מלאה"  קשששששש
המזל"ט מעביר נתונים לחפ"ק (חוליית הפיקוד) שיושבת בבור,
והיא זו שמנהלת את כל המסיבה.
החפ"ק מעביר הוראות בקשר לכוחות השונים בקול ברור ומונוטוני,
כמו מחשב אנושי.

בזמן הנחיתה היה פה בלגאן שלם שנועד ליצור הסחה...
מסוקים, טילים, פיצוצים וכוחות רגליים שפרצו לבתים עם המון
רעש ורוחות סערה:
אלפי כדורי סרק נורו ועשן רב פוזר.
אפילו מטוסים חלפו נמוך בשאגה ומסוקים ריחפו מעל הגגות.
מסתבר שזה עבד; ניכר כי לא הבחינו בכניסתו של הכח.

המטרה ה'תמימה', לא מודעת להפתעה הממתינה,
מתקרבת בקצב אחיד ובוטח.
הנה הם מתקרבים בנסיעה איטית בסמטה הצרה,
זוג רכבים בזה אחר זה, חלונות פתוחים, משדרים כרגיל.
"רכשתי" מצהיר אחד הצלפים בצוות היעודי.
"יש" מצהיר צלף אחר.
"מוכן" נשמע קולו של צלף שלישי... מתנשם באיטיות מטרידה.

שלמה כבר חסר סבלנות, המטרה כבר ממש קרובה.
"מה אתכם? יש? " הוא מביט על עוד שלושה...
הם מהנהנים כל אחד בתורו ושלמה, ידו מתוחה, לוחש:
חמש, ארבע, שלוש, שתים, אחד...
אש!!!!

מטח של 6 כדורי צלפים מדויקים נורים בצררה כהיו הם אחד.
רימוני עשן מושלכים אל הרחוב ומתחילה המולה...
טיל נורה אל המכונית הקדמית והופך אותה, בוערת, על גבה.
מפקד הטח"פ רץ בראש חייליו אל המכוניות בין העשן,
וכדורים בודדים נורים לעברו ממקורות ירי על גגות סמוכים:
הצוות היעודי משתק את רובם...
אך בכל זאת הוא מוצא לנכון לשחרר צרורות לכל הכיוונים.

הוא מגיע אל המכונית בה יושבת המטרה, בין 6 גופות אדישות,
ושולף אותה שלמה ובריאה מתוכה.

עוד הוא רץ חזרה לבניין העמדה, הוא קולט שחייליו מגיבים
במבוכה.
הבניין ריק. הצוות היעודי נעלם.
"מה הולך פה?!" הוא שואל בנימה מדודה...
והם, קצת בשוק, ממלמלים ומפזמים:
"למה חזרנו? היינו צריכים להיות כבר מזמן בסמטה!"

עכשיו הוא מבין.
עכשיו הם בצרה.

המטרה לא ממש משתפת פעולה:
נאבקת, צועקת מנסה לנתק אחיזה.

בחוץ כבר המון משתולל ברחוב.
הוא מביט מהחלון, מחפש משטח נחיתה קרוב.

"קודקוד מצפריר" קששש

"צפריר איפה אתה?!
לעזאזל!
איפה אתה?!?! " עונה שלמה ביבבה...

"כאן צפריר בעמדה, זקוק לסיוע במיידי!
קבל 'סמבה מטרה', אבל תקוע בעמדה.
אני חוזר: כאן צפריר 'סמבה מטרה' מוקף בעמדה.
זקוק לסיוע מיידי" קששששששש

מפקד הטח"פ ניסה להשמע כמה שיותר ענייני
והשתמש בקול הבס שלו, בכדי לשמור על כבוד עצמי.

"לעזאזל אתך! יא בנזונה! מה אתה עושה שם?!
איך הגעת לעמדה?!......."

התפוצצה לו האוזן והיא מייד הנמיך את כפתור הווליום,
הנמיך עוד, עד שלא שמע אף מילה.
ואז הגביר קצת... התדר שקט.

המתין שנייה ושוב קרא:
"קודקוד מצפריר, אני זקוק לעזרה" קשששששששש

ואז לאחר כמה שניות ארוכות כנצח...

"שמעתי אותך, SIT TIGHT אני שולח אליך תצפית לבדיקה"

שלמה נהג לדבר הרבה באנגלית:
הוא בילה זמן רב בצבא האמריקאי במסגרת תכנית חילופי מידע.

מפקד הטח"פ הסתגר בפינה, אחז בראשו ואימץ חשיבה...
הוא רצה לאיילת, לחזור לחיקה, לראות אותה שוב, לישון לצידה.
הוא חייב, חייב לחזור! לחזור בשבילה!

ההמונים שבחוץ, כדבורים חרוצות,
מתרוצצים לכל עבר, צעקות, יללות...
קריאות מלחמה נשמעו ברחובות.
יריות באוויר,
להבי מסוקים
וצלילים נוספים שאותם לא הכיר...

"קודקוד מצפריר" קשששש

"צפריר מקודקוד,
אני הבנתי את המצב שלך,
העניין בבדיקה, תשאיר את התדר נקי,
עזרת כבר מספיק!" קששששששששששש

"קודקוד מצפריר קבל ביטול לגבי הסיוע...
אנחנו עוד דקה יוצאים מפה לסמטה" קששש

עיני הלוחמים הופנו אליו באחת.
הוא הביט אליהם ישירות וחייך:
"אל תדאגו, יש לי תכנית"
בראשו פעמה כבר מוסיקה קצבית
וסיסמא נחושה הדהדה במוחו:
הוא הולך להוציא אותם מפה!

בבניין העמדה
מהומה לא קטנה:
לוחמי הטח"פ סורקים כל קומה,
מחפשים הם גופות משלבי הטיהור,
גוררים את כולן לחדר סגור.

הבגדים נאספו, אפודים הופשלו.
חיוכים מדודים, מתוחים בצבצו.

ואותה מטרה, מסוממת כמעה
(מזריקה, או שלושה, של חומרי הרגעה...)
בידם אחזה,
נמשכה,
נגררה,
מפתח הדלת אל חיק בני-עמה,
מלווה ב-5 ערבים לבנים,
שקטים,
נבוכים,
מהלכים מתוחים...

עוד חמישה צעדים...ארבעה...שלושה...
לפתוח הדלת:
 להכנס במהרה!!!

תתניע! תתניע!
קראה מקהלה

שילוב לרוורס,
דוושה לרצפה:
הרחוב הצטמרר מקולות חריקה...

רימון העשן שהוטל תוך שנייה,
השלים את הקסם:

והמכונית נעלמה!