הלילה עשיתי סיכול ממוקד בחדר שלי.

אני רובץ על המיטה, קורא ספר ונורא נהנה מעצמי, פתאום
מלחמה!!! רעש של אפאצ'י מפלח את הדממה בגובה שניים וחצי מטר
מרצפת הבלטות. במבט למעלה אני רואה איזה חוצן, מרחף לי סביב
מנורת הפלורוסנט שעל התקרה.

החוצן נקרא "אבקן שריון אל מוות". דהיינו, יצור מפלצתי בגודלו,
4 על 2 ס"מ, לא כולל מוטת כנפיים, שריון שלא היה מבייש טנק
מרכבה, גופו מכוסה אבקה מסריחה וכולו אומר חמס, ביזה ורוע.
יצור זה לא נכנע בקלות - אף גיליון מעריב לא יכול לו, אפילו לא
המוסף לשבת! הוא מוכר היטב לכוחותינו ואני מתפלא שלא היה מידע
מודיעיני על הימצאו בגזרה.

זו תרגולת מוכרת, כך שאיש לא היסטרי. מחשב את תנועותיי, אני
פותח את מגירת המגזינים הישנים ושולף מעריב לנוער, גיליון
אוקטובר 97'. כוחותיהם של ההם ממשיכים לתור את נסתרות הסטארטר
של הפלורוסנט, כך שלעת עתה על הקרקע הכול רגוע. במהירות אני
מגלגל את העיתון לחרוט הפוך, צר בקצה ורחב בקצה המנוגד, אותו
אני אוחז. אני מדליק את מנורת הקריאה שמעל המיטה, מכבה את
המנורה שעל התקרה ומתחפר במארב.

נוכח שינוי התאורה הפתאומי, שובר האויב שמאלה בחדות, יוצא
מהמסלול אותו קבע לו סביב התקרה, ובמהירות אדירה מוצא נתיב חדש
בפינת החדר - מעל המיטה ומול מנורת הקריאה. מיותר לציין שההבדל
בין מנורת פלורוסנט לבנה וקרירה לבין מנורת ששים וולט מפיצת
חום הוא עצום עבור חרק, בייחוד המרושעים שבהם. במארב אני מתפלל
שינחת על הקיר החשוף ואוכל לנצל את פזיזותו הרגעית לטובתי. אך
לא.
הרע מוצא את מקומו על הקיר, אמנם, אך בדיוק מאחורי מנורת
הקריאה, התלויה לה כך סתם במרחק ארבעה סנטימטרים מהקיר. אין לי
זווית תקיפה.

מה עושים? קודקוד מאשר בקשר פעולת הסחה. אני נע קדימה בדממה
ומטלטל את מנורת הקריאה בעזרת קצה העיתון. היצור ממריא במסלול
בהלה אקראי ואני נמלט בצווחות כילדה מבוהלת. בעוד הוא משתלט על
עצמו וחוזר למסלול סקרן סביב מנורת הקריאה, אני מתחבא מאחורי
שקי החול במארב, אוכל מנות קרב, ישן במשמרות ומחכה לשעת כושר
שלא מאחרת לבוא. מהיכרותו את האויב, נוחת הרשע על פינת המזרון.
בנקודה זו, אפילו נגמ"ש פומה לא יוכל לו. במשקלו האפסי לא אוכל
להזיק לו, גם אם יילכד בין המזרון לכוחותיי!
בן של זונה!

קודקוד ממליץ על חימוש מחדש. בזהירות אני לוקח את שאריות גליל
הטואלט שמצאתי מתחת לשולחן הכתיבה. אני מגלגל על כף ידי
השמאלית מספר שכבות של נייר טואלט תלת שכבתי, המעוטר בכלבלבים
קטנים להגברת הרכות. ביודעי שהאויב עדיין מונח שם, בשטח פתוח
(יכול היה לנחות בין הכרית לקיר ולהשיג שח-מט!) וחשוף לאש
מקלענו, אני מסתער בראש האוגדה ולוכד את היצור בתוך שש שכבות
של נייר טואלט. אני מביט בו רק לשנייה, ובדיוק כשדגלים לבנים
של חיילי האויב מתחילים לבצבץ מתוך השריון המחוספס של היצור,
אני מועך אותו בתוך נייר הטואלט ומשליך לאסלה.

אני מוריד את המים.
לילה קשה עבר על כוחותינו.