הגעגועים פערו את ליבי,
הכאב הנוראי שטבוע ברצון העז למה שהיה פעם ונלקח.
הרגשה מתסכלת של חוסר סיפוק, של כמיהה לדבר שהיה כה קבוע.
לא ידעתי איך להתמודד עם הרגשת החסר.
נאחזתי בזכרונות, במחשבות שצפו בראשי ללא מנוח.
ואחרי זמן שנראה כמו נצח, הלב התחיל לפעום שוב בחוזקה.
לא הצלחתי לעכל את העובדה שהוא מולי,
שוכב לידי, לוחש באוזני מנגינות אהבה...
הוא נוגע בי.
אצבעותיו מרפרפות על גופי כמו חמש נוצות עדינות...
שפתיו עוטפות את שלי בהתאמה מושלמת.
הוא אוסף אותי אליו ומחבק.
הרגשת שלווה וביטחון אופפת אותי בעודי נצדמת אליו בחוזקה,
מציירת קווים על גבו בעזרת ציפורניי...
קווים שנעלמים אחרי מספר שניות כלא היו.
מפחדת שהוא יעלם כמותם.
הוא כה יפה... כה גברי אך עדין, כה מתוק אך מר.
כה שונה מהשאר...
רוצה לנשום אותו שימלא אותי מבפנים,
את הריקנות שמתפשטת לה, אט אט בגופי...
רוצה לאחוז בו ולא לעזוב לעולם!
רוצה שילטף כל חלק בגופי...
להרגיש  אותו לצידי, עליי, בתוכי, לדעת שהוא שלי.
רק לדעת שהוא יהיה פה כשאצטרך... לאחוז בו.
לדעת שהוא הדבר היחיד בחיי שישאר יציב.
כל עולמי הוא ספק אמת, ספק בדיה.
ורק איתו אני רוצה לאחוז במציאות.

תמיד משאיר טעם לעוד...