היא סחבה את הנערה בידיה, ממש גררה אותה. העוזר שלה גרר את
הבחור הצעיר. לשניהם היו כסויי עיניים והם נגררו ללא כוח רצון,
כאילו הם בובות חלון ראווה. מספר שעות קודם לכן, הם עוד בעטו
והשתוללו, אולם חתך שטחי בבטנו של הנער, השקיט את שניהם והבהיר
להם את רצינותם התהומית של חוטפיהם.
הם הלכו סביב ההנגר והעוזר שלה פרץ את הדלת האחורית. במרחק של
חמישה קילומטרים משם הם זנחו את הרכב הקודם שלהם, זה ששמרו בצד
לאחר שנטשו את הרכב שלפניו. היא כבר לא יכלה לספור כמה רכבים
החליפו.
זה היה מתיש, אבל היא ידעה שזה ישתלם. הם נכנסו פנימה ואביחי
והיא שמטו אותם על הרצפה. נשמע קול התמוטטות עמום.
"קדימה, עזור לי לארגן את הכל מהר. זמננו קצוב", ירתה לעומתו
במלותיה. הוא סידר את המיטה שהוכנה מבעוד מועד, את המזרון,
הכסא שמצא שם ואת המצלמה. הקלטת הוכנסה פנימה וכמו כן גם
סוללות חדשות. הוא כיוון את הזווית המדויקת.
היא עמדה בפיסוק רחב, אצבעה ליטפה את סנטרה הקטן.
קשה היה להתעלם ממנה. בת כמעט 30 שנראתה צעירה בשנים רבות
מגילה האמיתי. היא הייתה בעלת שיער שחור סיני חלק וארוך שהגיע
עד לשדיה הכבדים, הנפולים מעט, ישבן וירכיים מלאות ומעוגלות,
שהיוו פרופורציה יפה לחזה ורגליים ארוכות מאוד. גובהה היה 1.78
וכולה שידרה נוכחות בכל אשר הלכה. אלו לא היו פניה. היא לא
נחשבה לאישה יפה במיוחד, אבל היה לה את הסקס אפיל הלא מודע
לעצמו הזה שלה, זה שנובע מכוח פנימי, שליטה עצמית גבוהה
ובסובבים אותה וביטחון עצמי גבוה.
למעשה, היא כלל לא הייתה מודעת למראה וזה לא עניין אותה. היא
לבשה קורדורוי שחור פשוט גזרה וגולף שחור ומחמם ללילה הקר. היא
נעלה נעלי ספורט שטוחות. במלתחתה לא תמצאו נעלי עקב, איפור
כלשהו או בגדים חושפניים. היא האמינה בפשטות, בטבעיות.
היא לא אהבה לנקר עיניים, כסף לא עניין אותה (אם כי באה ממשפחה
בעלת אמצעים ומעולם לא חסר לה דבר, ואף יותר מכך) וכל דבר גשמי
אחר לא היה בראש מעייניה.
היא תכננה אחרי צילום הסרט, פרוייקט חייה, לנסוע לגליל ולחיות
במערה כלשהי, רק היא והטבע מחוברים לישות אחת. היא תחיה ממי
המעיינות, תאכל פרות מהעצים והשיחים ותצוד לה חיות חורש קטנות.
תחיה לבד, ללא הציוויליזציה המנוונת, ללא חברה המכבידה עליה.
חיים פשוטים, כפי שבני האדם חיו אלפי שנים קודם לכן, כפי שבני
אדם צריכים לחיות. כל שהם יודעים לעשות זה לחיות חיים חומרניים
ולהרוס את העולם שסביבם. בני האדם הם יצורים כפויי הטובה הכי
גדולים שנבראו אי פעם. הם אמורים להיות בעל החיים בעל
האינטליגנציה הכי גבוהה בטבע, אולם בפועל הם הטיפשים ביותר.
כל מה שמעניין אותם זה כסף, רכוש, סטטוס ומין. לחיות מעכשיו
לעכשיו, למצוא סיפוקים מפוקפקים ומהירים ולתכנן את העתיד כל
הזמן. הם חושבים שהם חיים, אבל הם לא. הם כלל לא יודעים מה זה
לחיות. הם יודעים מהם צביעות, שקרים, רוע ואגואיזם.
היא הביטה סביבה בתפאורה המאולתרת. פעם, גם היא הייתה כזאת.
היא רצתה להתקבל ל"בית צבי" וללמוד משחק ובימוי, אולם הם לא
קיבלו אותה. טיפשים, הם עוד יצטערו על זה, בייחוד כשהסרט שהיא
מכינה כעת, יהיה הסרט הישראלי הכי גדול שנעשה אי פעם, ואחד
המדוברים ביותר בהוליווד. היא כבר יכלה לראות איך כולם מדברים
עליה, מזכירים את שמה ביראת כבוד.
בניגוד לבמאים, לשחקנים ולשאר בעלי המקצוע מעולם הזוהר, היא
שאפה להיות במקום הראשון. לא לשם הכסף והיוקרה, אלא לשם
האומנות, להראות לעולם את החזון המיוחד שלה.
הנער והנערה התרוממו לפי פקודתו של אביחי.
"תתפשט", פקדה על הנער התשוש מהמסע המפרך.
הוא הביט בה המום. "לא שמעת מה אמרתי?", נבחה עליו.
הוא הסיר מעליו את חולצו המקומטת והמלוכלכת. כבר כמה ימים שהוא
באותם הבגדים, הוא אפילו לא יודע כמה. לשעות ולימים והלילות
אין חשיבות כשאתה חטוף, חי פעמים רבות בתוך מחסנים חשוכים, או
זרוק בתא מטען. אתה כבר מאבד כל זיקה לחיים שבחוץ וכל שאתה
רוצה זה לשרוד. המכנסיים הוסרו.
"לאט יותר", אמרה ברוך והמצלמה שנטלה קודם לכן מהכיסא צילמה את
התפשטותו.
הוא הביט למצלמה, כבקשתה והתפשט תוך כדי, עד שעמד זקוף עירום
לגמרי כששתי כפות ידיו מסתירות את איברו.
"הורד אותן", ביקשה.
הוא היסס.
"אמרתי להוריד!", פקדה.
קולה היה סמכותי, אך לא בגלל זה הוא הסיר אותן. היה לה את המבט
הזה, המבט שיכל לגרום לך לעשות כל שתבקש גם מבלי להניד עפעף.
מבט שאומר ביטחון, שאומר שהיא זו ששולטת במצב, מבט קר, ועם זאת
היה בו זיק שלא ידע לזהות.
מאוחר יותר, יגלה כי מדובר בזיק של טירוף, בהתלהבות הנובעות
ממעמקי הנשמה האפלים שמעט מאוד אנשים מודעים לאותם מקומות
הרוויים טירוף בתוכם ומעט מאוד משתמשים בהם וביכולתם הנובעת
משם.
היא אהבה זאת. את תחושת הכוח, את הידיעה שהיא יכולה לעשות ככל
העולה על רוחה, יכולתה לכפוף אנשים לרצונה, ויותר מכך מהשליטה.
היא הייתה פריקית של שליטה, תמיד הייתה חייבת לדעת מה קורה בכל
רגע נתון וגם לשלוט בו.
דבר לא אבתה להשאיר ליד המקרה והגורל, או גרוע מכך, לידיהם של
אנשים אחרים.
היא סובבה את המצלמה סביב גופו של הנער וסקרה אותו בשימת לב.
מושלם, חשבה. סמל הנעורים והיופי הגברי. תמימות נעורים, אם כי
הוא בטוח שהוא בוגר ומבוגר ושכבר ראה הכל.
"כעת תורך", אמרה לאישה הצעירה וכיוונה כלפיה את המצלמה
בחודרניות כעין שלישית וחטטנית.
היא עמדה ולא נעה.
"אמרתי משהו", קולה הפך קצר רוח.
"אני לא מתכוונת להצטלם לסרט כחול", אמרה האישה הצעירה, כבת
25.
היא צחקה. "אמרת שאת רוצה כסף לא? אמרת שאת מחפשת עבודה".
"אבל לא כזאת...", הסמיקה.
היא פותתה ולא ידעה כלל לקראת מה היא הולכת.
היא התקרבה אל האישה מספר צעדים, פניה עמדו סמוכים לשלה
ונשימתה החמימה נשפה על עורה.
"אני מבינה", לחשה והביטה בחודרניות לעיניה. האישה השניה לא
יכלה להסיט את ראשה, למרות שרצתה בכך בכל מאודה. היה משהו שמשך
אותה להביט בה ללא הפסקה, משהו מכשף.
"ואם אני אבקש ממך להוריד את הצעיף? אני אשלם לך 20 שקל", אמרה
ונופפה את השטר מול פניה.
השחקנית השניה בסרטה הייתה צריכה להיות המפתה של הנער. האישה
המבוגרת, הבוגרת, הבשלה. היא מצאה אותה ברחוב ולאחר מעקב קצר,
הבחינה שרוב היממה היא מסתובבת ללא מעש ברחוב, ככל הנראה חסרת
בית. היא לא רצתה זונות או מסוממות. היא רצתה מישהי שנפלה
לרחוב, אבל עוד לא נטמעה בו ובחייו המלוכלכים והטמאים.
הנערה חשבה לרגע והורידה את הצעיף. המצלמה עברה לאביחי. הוא
תיעד את כל מה שקרה. האישה נטלה את הצעיף לידה, הריחה אותו
וכרכה סביב צווארה לאחר מתיחה קלה בין אצבעותיה. היא נתנה לה
את השטר.
"חמישים שקלים תמורת המעיל", אמרה ונפנפה בשטר.
היא ידעה שהיא רעבה ושיהיה לה קשה לעמוד בפיתוי. היא הסירה את
המעיל.
"חמישים שקלים תמורת החולצה".
הצעירה היססה.
"טוב, שבעים", השלימה שטר נוסף.
הצעירה אחזה בשולי החולצה והורידה אותה.
האישה צחקה. מה שכסף עושה לאנשים. את כולם אפשר לקנות, ללא
יוצא מהכלל.
החולצה נזרקה הצדה.
"שבעים נוספים לג'ינס ולגרביים", החוותה בעזרת הכסף על מכנסיה
של הצעירה.
הצעירה נשכה את שפתיה. "טוב, זה כמו בגד ים", מלמלה.
גם המכנסיים נשלפו, לאחר שהנעליים והגרביים הורדו.
היא נותרה קפואה במקומה בחזייה ותחתונים, השטרות רועדים בין
אצבעותיה מקור.
האישה מתחה עצביהם של כל הנוכחים כשהילכה כחיה הסגורה בכלוב
הלוך ושוב, בשקט מאיים.
"נירית?", שאל בשקט אביחי.
"שקט", אמרה והביטה בצעירה.
היא המשיכה: "120 שקלים לחזייה".
אביחי הגדיל את הפוקוס על שדיה של הצעירה. היא הושיטה ידיה אל
מאחורי החזייה הפשוטה ופתחה אותה. היא נפלה. שדיים צעירים
ומתוחים ניבטו לעיני כולם. היא חשה כל כך חשופה וניסתה לא
לחשוב על המצב בו היא שרויה.
נירית חייכה. "והתחתונים. קדימה".
"200 שקל", ניסתה לומר ביטחון הצעירה.
נירית צחקה. "תאוות בצע, מה? בסדר".
האצבעות אחזו בגומי התחתון ואז הפשילו אותו. התחתונים ירדו
למטה והצעירה פסעה מחוץ להם. נירית תפסה את התחתונים, הריחה
אותם וחייכה.
"יפה, יפה". היא העיפה ברגלה את ערמת הבגדים לצד.
"אתה, שכב על המזרון".
הנער היה המום. בצעדים כבדים הלך למיטה ושכב עליה. נירית חטפה
את המצלמה.
"את, שכבי מעליו"
"אבל...", ניסתה למחות.
"קדימה!".
הצעירה שכבה מעל הנער וניסתה לא לזוז ולא להשתרע עליו במלוא
אורכה.
"תתחיל לגעת בה", היא אמרה.
"לשם שינוי יהיה עכשיו סרט כחול טוב בארץ המזוינת הזאת",
הוסיפה לעבר אביחי.
"תנועי עליו ותתני לו להיכנס לתוכך".
"אבל..."
"מה? את לא מוכנה?"
הצעירה בקושי הנידה את ראשה. היא פחדה אפילו לערער עליה.
"את רוצה עוד כסף?", שאלה.
הצעירה פחדה ממה שיקרה, אבל חשבה שאם כבר לעשות את זה, לפחות
שתרוויח קצת.
"קחי", נתנה לה 200 שקל.
הנערה התלהבה. זמן רב לא אחזה בסכום כזה בידה. היא התיישבה על
הנער, התרוממה מעט עם אגנה, אחזה באיברו של הנער, שרק אלוהים
יודע איך הוא הזדקר באווירה כזאת והתיישבה עליו בעדינות. זה
כאב לה. היא הייתה יבשה.
היא התחילה לנוע קצת.
"תגנחי! תשלטי!" היא צעקה.
היא הייתה בטוחה שגם אם היו מקבלים אותה לבית הספר למשחק, היא
לא הייתה שורדת בעולם הקולנוע בארץ. זה עולם של גברים. גברים,
כמה שהיא שונאת אותם. מתעבת אותם. הדבר היחיד שמבדיל בינה
לבינם זו חתיכת בשר מדולדלת ובגללה הם מצליחים יותר, מקודמים
יותר, מרוויחים יותר וחשים עליונים יותר על הנשים.
"חתיכת זונה! את לא יודעת לזוז!", היא צעקה ואז שלפה אקדח 28
מ"מ מכיס מעילה והתקרבה אליה. תוך שהיא צלמה אותה היא פשוט
תפסה את שיערות ראשה ביד השניה וירתה בלבה מטווח אפס. הכדור
יצא מגופה ונתקע בלוח המתכת של ההאנגר. הנער צרח. הצעירה צעקה
ופרפרה. המצלמה נזרקה הצדה. היא שלפה סכין מכיסה השני וחתכה את
גרונה של הצעירה פעם אחר פעם. הדם ניתז מהעורק הראשי אל גופיהם
של הנער ושלה עצמה.
היא השליכה את הנערה מחוץ למיטה בכוח מה. אביתר עמד בפנים
קפואות וצפה במתרחש.
היא בעטה בה הצדה ואז לקחה את השטרות מידה. "טיפשה, מה חשבת?
שאני באמת אשלם לך על זה?".
היא צחקה, "תגיד, צילמת הכל?". הוא הנהן.
"תגידי, מה לעזאזל עשית? מה חשבת לעצמך?", שאל, כאילו עיכל
לפתע את המתרחש.
היא חייכה וקמה מגוף הנער שרעד כעלה נידף ברוח.
הבגדים נשרו ממנה אחד אחרי השני. היא התקרבה אל אביחי, נשקה
לשפתיו בעדינות ואז מרחה את טיפות הדם על צווארה והניחה אותן
על שפתיו. היא נשקה לו, ובעוד שניהם טעמו את טעם הדם הרענן
בפיותיהם, היא הצמידה את האקדח לחזהו וירתה. פעמיים.
אביחי התמוטט על הרצפה.
"מה חשבת? שאתה השותף שלי? מותק, בחיים אין שותפים", צחקה.
"צריך לסמוך רק על עצמך ולא להאמין באף אחד. זה אמור גם לגביך,
ילד. למרות שלשניכם זה כבר לא ישנה...". היא שוב צחקה. בניגוד
למה שהיית מצפה, לא היה לה את הצחוק של הרשעים כמו בסרטים. היה
לה צחוק של ילדה, צחוק מתגלגל של פעמונים. כשהיא הייתה צוחקת,
וזה קרה מעט פעמים, צחוקה היה סוחף את כל אלו שבסביבתה.
היא הניחה את המצלמה על הכסא, כיוונה היטב.
"שלא תחשוב שזה נגמר", פנתה אל הנער, "אני עדיין מתכוונת לסיים
את הסרט. אתה יודע מה גדולתו של במאי טוב?".
הנער הניד ראשו מצד לצד.
היא התקרבה אליו באיטיות ואז שכבה עליו ולחשה באוזנו: "שגם
כשלא הכל הולך לפי התסריט, הוא יודע להמשיך בכל זאת וזה בדיוק
מה שהולך לקרות".
היא התכופפה והושיטה יד אל עורקה של הנערה השרועה על הרצפה בפה
פעור ומדמם ובעיניים קרועות. היא סחטה מהעורק דם אל ידה ואז
מרחה על גופו של הנער. הוא רטט תחתיה. היא קרבה את ידה נוטפת
הדם אל פיה וליקקה בליקוק ארוך.
"תטעם. תריח", קרבה אל פיו את אצבעה. "זה טעים..."
הוא לא היה מסוגל ורצה להקיא את נשימתו. בתוך תוכו הוא ידע
שהסיכוי שהוא יחיה כשהמטורפת הזאת איתו הוא קלוש, אבל הוא יהיה
אפסי אם לא יעשה כל שתדרוש ממנו, והוא לפחות רצה לקוות שיש לו
את הסיכוי הזעיר הזה.
הוא טעם את הדם החם והמתוק וחש בחילה עמוקה. היא ליקקה את
עורו, שואבת לפיה את השילוב המנצח של נעורים וחיות. גילה אומנם
כפול מגילו, אך גיל ביולוגי הוא שום דבר עבורה, רק תאריך
בתעודת הזהות.
והיא? היא תחיה לנצח, תהיה צעירה לנצח, אלמותית ומושלמת.
היא התחילה לנוע כשהוא בתוכה, מפעם לפעם איברו יצא מתוכה
כשהשתוללה. היא דחקה בו והוא הרגיש את האורגזמה הקרבה, ידיו
היו נעולות בין ידיה. ידה האחת נשלחה אל בין רגליה היא עיסתה
את דגדגנה, מלקקת מפעם לפעם את טיפות הדם על עורו. היא רעדה
והייתה מגורה מינית כפי שמעולם לא הייתה.
ברגע השיא שלה, שניות ספורות לפני שהוא הגיע גם הוא לשיא, ידיה
החליקו לגרונו. הפעם רצתה להרגו בידיה החשופות. ידיה התהדקו על
גרונו עד שאצבעותיה הפכו לבנות. ידיו התהדקו סביב מותניה. היא
נטלה את הסכין שהחביאה מתחת למיטה, וכסיומת הגדולה לסרטה,
בשניותיו האחרונות, היא שיספה צווארו, שתתה דמו ואז קרבה את
פניו אליה. היא הזדקפה, ידיו עדייו כרוכות על מותניה, נעוצות
בחוזקה, עיניו פעורות.
"אל תסתכל עליי!", צעקה ואז דקרה את עיניו וניקבה אותן.
הסכין נמשכה על פניו וביתרה אותן, מנסה למחוק כל שריד זיהוי
אנושי בו, בעוד העין הדוממת של המצלמה מתעדת הכל. הוא נראה כמו
המבורגר קצוץ על רשת הגריל. היא צחקה.
היה זה צחוקה האחרון לפני ששיערה נמשך לאחור ועיניה נפערו
כשהיא ראתה את אביחי אוחז בסכינה שלה שהפילה ומשסף את גרונה
באבחה אחת. היא התמוטטה על הנער, שיערה מוסט ומכסה את פניו, או
מה שנשאר מהן, כמסך קטיפה היורד על הבמה לאחר שההצגה נגמרת.
"כמו שאמרת, אל תסמכי על אף אחד...", אמר אביחי.
הוא התרחק בשאט נפש ממנה וגרר את הנערה השניה לקרן החדר, הושיב
אותה יפה, שילב ידיה אחת בשניה, כך שזה יראה כאילו היא צופה
בהצגה.
"מושלם, לא? גם הצגה וגם סרט והכל בכרטיס אחד...", צחק.
הוא ניקה את שביל הדם על הרצפה שהוביל אל הנערה בגרירה עם
הבגדים שלה ודחף אותם לתוך התיק שהביא.
"תמיד תפסת מעצמך משהו", הוא לחש לה ובדק את דופקה, ווידא שאין
נשמה באפה, "זה מה שקורה לאנשים עם שיגעון גדלות. הם תמיד
נופלים, וככל שהעלייה המדומה שלהם גבוהה יותר, ככה הנפילה חזקה
יותר...".
הוא הביט בתפאורה, בסצנה הדוממת והקפואה.
הוא ניגש למצלמה והוציא את הקלטת, דחף אותה לכיס.
"יצא לי סרט טוב, לא? עכשיו יהיה לי מה לראות בווידאו. אני
חושב שזה יהיה סרט הסנאפ הישראלי הראשון. נראה לי שאקרא לו:
"פיתויים ביום שישי ה-13 ", אמר ויצא אל האוויר הקר והמנוכר של
תל אביב. "אבל יש לי הרגשה שבקרוב צופים בלתי רצויים יתעניינו
בסרט הקטן שלי וכדאי שאלך..."
