אני כותבת לך את המכתב הזה עכשיו כי אני לא יכולה לספר לך את
הדברים האלה כשאתה מסתכל עלי בצורה הזאת, שלוחשת לי שאתה אף
פעם לא תיתן לי להיפגע כל עוד זה תלוי בך, ושאתה דואג ואוהב.
אותו מבט שגורם לי להתרסק למיליון שברירי זכוכיות כשאתה הולך.
אותו מבט שמבקש ממני לרסק אותך, להכאיב לך, להרוס אותך כשאתה
מסתכל עלי.
אתה חשוב לי, יותר משאי פעם חשבת או אמרתי.
אני לא ראויה לך, ואף פעם גם לא אהיה.
אני אף פעם לא אדע להעריך אותך, או לאהוב אותך כמו שמגיע לך.
אני חושבת שאתה יודע גם את זה.
אתה תקרא את המכתב הזה, לפי בקשתי, באוטובוס, בדרך חזרה
לבסיס.
התקשרתי אליך אתמול, בוכה בצורה שבה לא בכיתי כבר הרבה מאוד
זמן. אתה שמת לב מייד, כזה אתה, ושאלת "מה קרה מתוקה?". עניתי
בצורה ממוכנת לחלוטין: "כלום, כלום. סתם מצב רוח... זה בא
והולך...".
כרגיל, אני, שלא מסוגלת לבטא שום רגש חוץ משנאה.
אני רוצה שתצעק עלי, שתכעס, שלא תבין, שלא תגיד שזה בסדר ושאתה
רגיל לחרא הזה ממני, שהזהרתי אותך שאני כזאת.
אני חושבת עליך, יותר משחשבת, ואוהבת יותר משאי פעם תדע.
אני לא יכולה לספר לך את הדברים האלה כשאתה כל כך מבין.
ואמרת לי פעם, שאתה יודע שאני משחקת איתך. ולא הזכרת את זה שוב
כשראית את התגובה שלי.
ואתה חייב להבין, אתה חייב לדעת - שהרוע הזה שאתה מוציא ממני
זה לא משחק. אני פשוט לא מכירה שום דרך אחרת.
ואני מצטערת.