כולם ישבו בסלון והיו עסוקים בלצווח מול סרט שהוקרן בכבלים,
ולא ממש שמו לב שסרט האימה האמיתי התחולל ממש לצידם.
הסרט לא עניין אותה כלל, והצווחות החזקות בקושי נשמעו
באוזניה.
היא התמוטטה על הרצפה הקרה, הפכה כחולה-ירוקה-סגולה, והחלה
לפרכס.

כולם השתמשו, כולם ידעו שהיא גם משתמשת.
לא היה להם מושג עד כמה היא הרחיקה לכת.
בתוך דקות ספורות היא הועברה לחדר מיון.
כולם ישבו מחוץ לחדר בו היא טופלה וחיכו שהיא תצא.

ראש הועדה הרפואית יצא מחדר הניתוח שבפיו הבשורה המרה,
"המשתמשת נמצאת כרגע בשלב חמור של ההתמכרות ומתחילה לפגוע
בעצמה ובחפים מפשע אי לכך ובהתאם לזאת החליטה הועדה הרפואית
להרחיק אותה מחברת בני אדם לזמן הקרוב, ולהעבירה למוסד גמילה
שמתמחה בנושא.
עד המעבר למוסד, היא תוחזק בחדר סגור מרופד ומוגן - לבטחונה
האישי ולבטחון הכלל".

כולם היו המומים, אף אחד לא האמין שהיא התמכרה.
איש מעולם לא התמכר לחומר הזה, כולם מודעים לתופעות הלוואי
המסוכנות שלו, ויודעים שיש לקחת אותו במנות קטנות בלבד וכמובן
בהפרשים גדולים.

לאחר שהיא הועברה למוסד הסגור הם לא היו יכולים לתקשר איתם
כלל, עד להצלחת הטיפול כביכול והגמילה.
עשר שנים לאחר תחילת הטיפול הגיעה אלינו חבילה מהמוסד
הפסיכיאטרי.
ובתור אחראי המשלוחים המיוחדים באזור, היה מתפקידי להביא את
החבילה.

בחבילה היו שני מכתבים ועוד חבילה קטנה.
המכתב הראשון היה מהמוסד;
"... אנו מצטערים שעלינו להודיע בשורה זו בצורה כזאת, אבל לא
הייתה לנו אפשרות אחרת עקב המרחק הרב.
טיפול הגמילה נכשל.
מעולם לא הייתה לנו מטופלת שכזו.
גופה תחזק את עצמו בצורה טבעית במנות נוספות של החומר.
ההשפעה הייתה גבוהה מאוד בכל משך הטיפול והתנהגותה הייתה ללא
שינוי.
היא בקושי זזה, והמילים שיצאו מפיה היו מעטות.
נראה היה כי היא נהנתה לשהות בחדר הקטן המרופד מזרונים, אם כי
לא ניתן היה לראות חיוך.

ביום שישי האחרון היא פצתה את פי לראשונה וביקשה לכתוב לכם
מכתב.
כשבאתי לקחת את המכתב כדי למסור לשליחה, מצאתי אותה על הרצפה
המרופדת, פנייה הפכו כחולים-ירוקים-סגולים, והיא החלה לפרכס.

בבדיקות שלאחר המוות נמצא כי היא נפטרה ממנת-יתר של אדישות.

צירפתי את המכתב שרשמה לפני מותה, וחבילה הקטנה שהייתה שלה".

הסתכלתי בקופסא ואכן היו שם עוד מכתב וחבילה.
במכתב היא נפרדה-
"... כמו כולם גם אני הייתי מודעת למה שיקרה... וידעתי שזה
יהיה הסוף שלי- להיות סגורה במוסד פסיכיאטרי עד סוף ימי.
אבל לא יכלתי להתאפק, הייתי חייבת להמשיך ולהשתמש!
ההנאה הייתה כל-כך גדולה, ועם זאת כל-כך אישית.
אני יודעת שפגעתי בכם ואם הייתי במקומכם, באותו היום הייתי
משאירה את עצמי לגווע למוות על הרצפה הקרה.
אבל זאת אני.
החומר היה נורא חזק, והיו פעמים שסבלתי ממנו, אבל אחרי מנה
נוספת לא היה אכפת לי יותר מכלום.
אני חושבת שיותר מכל פגעתי בעצמי, אם הייתי נשארת אתכם, היום
היינו יכולים לחגוג ביחד את יום הולדת 26 שלי.
מאז שהתחלתי להשתמש, לא ידעתי שמחה, אכזבה, התרגשות, פחד או
עצב. ועצם כתיבת המכתב הזה גורמת לרגשות אמיתיים להתעורר בי.
רגשות שאני מפחדת להרגיש.

עולה בי הרגשה אחת מיוחדת ומוזרה, אחת שברחתי ממנה במשך עשר
שנים.
הבטחתי לעצמי שכאשר אני לא אצליח להדחיק את ההרגשה, אני אאלץ
להיפרד מכם.
בחבילה המצורפת יש את המפתח לאושר.
האושר שלי..."

החבילה הייתה אטומה ובה עוד חבילה, שהייתה אטומה היטב כדי
שיהיה קשה להגיע לחבילה העוד יותר קטנה שהייתה בה.
בחבילה הקטנה היו כדורים קטנים לבנים עם האותיות א.ד.י.ש.ו.ת
חרוטות עליהם.

לצד הכדורים היה מצורף גם פתק קטן, עליו היה רשום:
"אם יום אחד יתחשק לכם שלא יהיה אכפת לכם מכלום..."