[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישו השחור
/
סרט וידאו הרוס

"אתה מבין, אני מת כבר 4 שנים." אמרתי לו. הוא בהה בי, כמחפש
היגיון בדבריי.
"כבר 4 שנים שאני רוצה למות. אבל אני לא יכול לעשות את זה.
לעצמי, למשפחה... מה זה משנה למה בעצם - אני לא יכול לעשות את
זה. אז אני נשאר. אם רק יכולתי לשים את החיים על PAUSE לא
הייתה עם זה שום בעיה, אבל, כמו שאתה בטח יודע, אני לא ממש
יכול."
"החיים זה לא וידאו" הוא אמר, אבל ברור היה שהוא עדיין לא הבין
את כל עניין ה-PAUSE.
"כן, החיים זה לא וידאו." חזרתי אחריו. ממש משפט גאוני. "בכל
מקרה... בגלל שאני לא יכול לשים את החיים ב-PAUSE, בגלל זה
מתעוררות הבעיות."
ואז התחלתי להסביר לו, ואולי עכשיו הוא דווקא כן הבין. כבר 4
שנים שאני רוצה למות, ואני נשאר. הבעיה היא שהדברים מסביבי לא
נשארים, הכל ממשיך בשלו. אנשים מתקדמים, העולם מתקדם. והכי
נורא - המסלול הנע עליו שמו אותי ברגע בו נולדתי, חיי, גם הם
ממשיכים, בין אם אני רוצה ובין אם לא. "זה כבר לא כיתה ז'!",
אני צועק לעצמי בראש לפעמים. אותם פעמים שאני מכריז על עצמי
כמפגר. מפגר שדופק את החיים של עצמו. זה לא כיתה ז'. אבל אני
לא יודע כלום, אני הפסקתי כבר אז. נשארתי באותה נקודה. לא
מחשבתית, אבל מכל בחינה מעשית- אני לא עושה עם עצמי שום דבר
כבר 4 שנים. לא אכפת לי מכלום, ואני לא מתקדם לשום מקום. כאילו
שהמחשבה והכוח נשארו מאחור, בזמן שהחיים המשיכו הלאה. ואני
כאילו מנסה לרוץ אחורה, נגד כיוון החיים הבלתי נמנע, מנסה
להגיע לאותה נקודה בה הפסקתי. אני לא ממש יודע למה, אולי בשביל
להמשיך משם, מהנקודה שהפסקתי. אחרי הכל, מכאן, ללא ספק, אני לא
יכול להמשיך. ואולי בשביל למות שם? בשלב מסויים במטאפורה אתה
מאבד את עצמך.
בכל מקרה, כבר הרבה זמן שאני רץ אחורה, מנסה להספיק להגיע
לנקודה בה הפסקתי, ולרוץ את כל הדרך בחזרה. ועכשיו אני כבר לא
רץ, לא לשם ולא לכאן. לא חיי בעבר ולא חיי בהווה. תקוע באמצע.
אמרתי כבר, אני מת כבר 4 שנים. נמצא בשום מקום. שום התפתחות.
שום כלום.





ובינתיים עוברים עשרות מבחנים, ועשרות שיעורים. אני שוכב בחוץ,
מת, על הדשא. לא פצוע, לא מוטל כאדם שנורה. כמו גופה נטולת
חיים. ובינתיים עוברים עשרות אנשים, כל אחד מסתכל קצת, עמוק,
לא כל-כך עמוק. מתרשם ועובר הלאה. ואני, לרגע שלו, ולרגע לא.
אני לא באמת חיי איתו, אני לא חיי בשום מקום. אני לא שחקן
משהו, אבל לא צריך להיות שחקן טוב אם גם על עצמך אתה מצליח
לעבוד לרגע.





עברו כמה ימים ואני פשוט דיברתי אליו בלי הפסקה. לא זוכר כבר
על מה, אבל מצאתי את עצמי מספר לו על מלא דברים שכביכול נראים
לא קשורים. אצלי בחיים הכל קשור להכל. מעין סבאטוחה אחת גדולה,
כל החיים האלה. סרט וידאו הרוס.

סיפרתי על הפעם הראשונה שרציתי למות. על המכתב לאבא, על הפעם
האחרונה שציירתי אקדח, ואיך אהבתי לעשות את התלת-מימד של הקנה.
איך עשיתי את העשן. איך ביקשתי, ממש התחננתי, שמישהו ישים לזה
סוף. בתמימות של ילד בן 6, לא מתוך סחטנות של תשומת לב, פשוט
רצון להפסיק.

כל חיי אני אומר שאין לי כוח, והשאלה הכי גדולה שאני שואל את
עצמי תמיד, היא אם זה אי-פעם יגמר. אני לא אתעמק בה יותר מדי -
כל עוד אני לא יודע את התשובה, אני סתם אדבר שטויות. ואני גם
לא אדע את התשובה, אלא אם כן אוכיח אותה לעצמי.

ואולי לא הכל בידיים שלי? אולי גורלי כן נחרץ. אוכל להצטער עד
מחר, אבל יש כל כך הרבה אנשים נקיים, אולי באמת לא מגיע לי.
מעין מאסר עולם?

הוא פיהק.





שוב מצאתי את עצמי מדבר יותר מדי, ומתישהו בין כיתה ה' ל-ו',
הוא נעלם. לא ממש שמתי לב ברגע שזה קרה, אז באמת שאין לי מושג
מה קרה איתו. אולי בלעה אותו האדמה, כמו שאני תמיד חלמתי?
מעולם לא חשתי כזו קנאה. ואולי ברח כי נמאס לו? ואולי פשוט הוא
מאחר לאנשהו?

זה לא כזה נורא, נכון?
גם ככה אני תמיד מדבר לעצמי. פרסום המחשבות וההפיכה לפומבי היא
רק תירוץ להרגשה של "לבד". אנשים קוראים ועוברים הלאה. הדוכן
שלי תמיד נשאר באותו מקום. מת, מוטל על האדמה, ואתם פשוט
מפשפשים בגופה, בין הלב ללבלב, בין השכל לרגש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"פגשתי פעם נערה
במשקפיים שראתה
אותי קצת
מטושטש"

- כנראה היא
הייתה בלונדינית
וחשבה שקנתה
אותם עם הלכלוך


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/04 22:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישו השחור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה