"עוד לא התלבשת?", הילה שואלת בכעס כשהיא רואה אותי שרועה על
הפוף, קוראת ספר.
"הילה, באמת שאין לי חשק לצאת היום", עניתי למרות שהיא ידעה
זאת, היא ידעה הכל.
"אין כזה דבר. אנחנו יוצאות היום וגם נהנות. אני מוציאה אותך
מהבועה הזו שבה את חיה בזמן האחרון", היא מתעקשת.
"אוף... טוב נו... (קרציה), אני הולכת להתארגן", מלמלתי בחוסר
ברירה כי ידעתי שהיא לא תוותר. "לאן הולכים?", צעקתי לה
מהאמבטיה.
"נפתח מקום חדש בת"א: אחלה מוסיקה, אחלה אוירה ו...אחלה
בחורים", היא צעקה לי בחזרה.
גלגלתי עיניים וחצי חיוך הופיע על פניי, אבל את זה הילה לא
ראתה, אז היא המשיכה, "את תמותי על המקום הזה, בסוף את תסחבי
אותי לשם כל שבוע". החצי חיוך הפך לחיוך שלם. היא לא ראתה. חבל
שהיא לא ראתה. אולי אם הייתה רואה, הייתה מפסיקה לכעוס עלי
כל-כך.
"מי בא?", שאלתי תוך כדי הסתכלות חסרת הבעה לתוך ארון הבגדים.
"כולם, תפסיקי לשאול כל-כך הרבה שאלות ותתלבשי כבר", היא אמרה
בחוסר סבלנות, אז התלבשתי.
בדרך לשם, כשהילה מחפשת חניה במקום בו זה אבוד מראש שאלתי אותה
אם אף פעם לא קשה לה. "אני אחראית על החלק האופטימי בך", היא
ענתה והמשיכה, "את זה אני, יחד אנחנו צוות מנצח".
"טוב...", אמרתי והרמתי את הגבות.
"ותמחקי את פרצוף התשעה באב הזה שמרוח לך, אנחנו הולכות
ליהנות", היא הוסיפה.

הילה איתי מהיום שנולדתי, תמיד היא קשה איתי כשאני נוטה לאבד
תקווה. ואני, בגלל הידיעה שהילה ורק הילה יכולה לעזור לי
במצבים כאלה, מקשיבה לה. היא אף פעם לא נותנת לי ליפול. היא
החצי בי שלא נכנע לייאוש. הילה ויתרה על החיפושים אחר חניה
ונכנסה לחניון סמוך.
"זה היה ברור שלא תמצאי חניה באזור הזה, לא יכולת לחשוב על
אופציית החניון לפני שבילינו חצי שעה בסיבובים פה?" רטנתי.
"תגידי", היא שאלה ברוגז, "יש משהו בעולם המזוין הזה שיגרום לך
לחוש משהו אחר חוץ מכעס וייאוש?"
"כן, יש. אודי", עניתי ומבט של כניסה לפנטזיה בפניי.
"אויש, עוד פעם אודי? אין אודי! נגמר! תפסיקי כבר לחשוב שהוא
כל העולם, יש עוד דברים בחיים את יודעת", היא הראתה לי את
היציאה מהפנטזיה בה הייתי לרגע.
"את יודעת שאני אוהבת אותך?", הילה שואלת תוך כדי הליכה
מהחניון, הפעם בטון רך יותר, "את יודעת שאף אחד בעולם לא אוהב
אותך יותר ממני ושכל מה שאני רוצה זה שתהיי מאושרת ואז אני
אפסיק להציק לך, נכון? את זה אני".
כשדמעות בעיניי עניתי לה: "כן הילה, אני יודעת, אין בעולם
מישהו שאוהב אותי יותר ממך. את זה אני". היא הצד השפוי שלי,
ההגיוני.

הגענו לפאב חשוך, נכנסנו. ראיתי את כל החברים שעבר זמן רב מאז
שראיתי אותם לאחרונה, זה היה נעים, יותר מזה, זה היה כיף.
צחקנו כל הערב, עשינו שטויות, שתינו.. ואז, בסוף הערב, ממש
לפני שהלכנו, הילה אמרה לי להביא לה קורונה מהבר, אבל רק
קורונה. הילה לא אוהבת אלכוהול, רק קורונה, אז הלכתי..
"סליחה?", ניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הברמן שהיה עם הגב
אליי ואפילו חייכתי, חיוך אמיתי... הוא הסתובב.
"אודי?" התפלאתי תוך כדי ניסיון לא לאבד שליטה...
"הילה!" הוא אמר והאיץ את פעימות לבי. הוא הוציא מהמקרר
קורונה. במבט המום ניסיתי להוציא מהפה משהו, אבל לא הצלחתי ואז
הוא הוסיף: "קורונה, זה מה שאת שותה, נכון? רק קורונה... יש
דברים שלא שוכחים". אף מלה עדיין לא יצאה לי מהפה.
"איך את חוזרת הביתה?", הוא שאל.
"לבד", עניתי.
"אני יכול להצטרף אלייך?", שאל במבט מתגרה.
"בטח, אני רק אגיד שלום לכולם, הם בחוץ", עניתי והפעם לא רק
חייכתי, הייתי מאושרת.
יצאתי החוצה להיפרד מהחברים. כולם ראו שאני מאושרת, אבל היא
כבר לא הייתה שם, היא לא ראתה, חבל שהיא לא ראתה. היא בטח
תחזור שוב כשתחשוב שאני נוטה לאבד תקווה...

"הלכנו?", שאל אודי כשיצא החוצה.
"כן, בוא, האוטו שלי בחניון. חצי שעה הסתובבנו פה, אני ועצמי,
עד שהחלטתי לשים אותו בחניון".