"כאילו לא נגמר...
בוקר חדש, התחלה חדשה, המים רותחים ומוזגת לספל ירוק, 2
סוכרזית, תה ירוק(בתוספת יסמין אם אפשר), ואת מאמינה, מאמינה
בכל כוחך שהפעם, הפעם לא תניחי לו לחמוק מידייך, הוא חשוב לך
מידי.
מקלחת, פינוק, ארומה תרפיה, קולגייט, וחזרה לחדר.
יאללה, הגיע הזמן.
זוכרת ללבוש את החולצה שהוא הכי אוהב עליך, הגופיה הלבנה (רק
לבן), זו עם הכתפיות הדקות, שנקשרת בעורף.
חצאית לבנה, נעליים אדומות, תיק חום ולדרך.
בכניסה לבית שלו מקבלת קבלת פנים חמה, מפתח, מכתב
ושאנטי(שזוכרת לשרוט בעדינות את כף היד שלך).
"בוקר טוב,
יש דובדבנים במקרר,
אני אחזור ב-13:00
אוהב."
כאילו לא נגמר.

כאילו לא היינו יחד..."
את חייבת לסדר לו את החצר, את שונאת שהיא נראית כך. את השולחן
באמצע, 4 כיסאות עץ מסביבו, על משטח הבטון שטיח שהביא מהטיול
האחרון בקניה, ועל השולחן את העששית הפייבוריטית שלו, על יד
המאפרה כמובן.
הסלון מבולגן, על שולחן עץ הדובדבן שלו, קופסת סיגריות(הוא כבר
4 שנים לא נגע בסיגריה)
"זה בשביל הפילטר, לג'וינטים" הוא אמר. קערית קטנה, תואמת
לשולחן, עלים, ומצית, את לא יכולה לראות את זה.
המצעים מבולגנים, הארון הפוך, הוא יודע שאת אוהבת סדר, אז
מסדרת. מתחת למצעים  מונח אלבום, לא גדול מידי, לא חדש מידי,
את האלבום הזה לא ראית מעולם,  חייבת להציץ.
שמלה לבנה, טוקסידו, 2 גברים לידו, 2 נשים על ידה, היא יפה,
מאוד יפה, שיער שטני מתולתל(הוא אוהב בנות עם שיער חלק), עור
לבן, עיניים קטנות(היא שונה ממך).
ומהדהד לך קול בראש ששואל מדוע, מדוע האלבום הזה מפריע לך,
מדוע הוא מתחת למצעים שלו, הוא הביט בו כל הלילה, הוא נרדם
איתו, ויודעת שהיא שם, עדיין, ומסרבת להאמין בזה, ואף פעם לא
רציתם לדבר על זה, ואולי כן, והסתרתם, אולי הכחשתם. והוא ישן
עם האלבום הזה.

"ורק הפחד...
כבר 3 שעות מאז שהגעת, והבית מסודר להפליא, וריח הדובדבנים
מהספריי החדש בכל עבר, ונזכרת "יש דובדבנים במקרר".
הוא יודע שאת מטורפת על דובדבנים, לוקחת 4 מהמקרר, שוטפת היטב,
את אוהבת אותם אדומים אדומים, ונוגסת, ומתענגת מהטעם.
ואת האלבום מניחה לצד המיטה, והתמונה טמונה בראשך, וכל שרצית
הוא לגשת ולקרוע את התמונה, ואת השרידים לשרוף, ולא להרגיש
מאוימת, ולא לפחד.

בגוף הוא מתפזר..."
השעה 12:00 בצהריים, ואת יושבת בבית שלו, בסלון שלו, עם החתולה
שלו, והשמיכה שלו, מול שולחן הדובדבן שלו והמחצלת מהודו, ומול
התמונות המכשפות האלה שלו, ומצטמררת, ומרגישה מפוחדת, והגוף
שלך רועד, ואת דרמתית, תמיד היית כזאת, ואת רוצה להחזיק את
עצמך, ומאמינה, מאמינה בכל כוחך שהפעם לא תניחי לו לחמוק
מידייך, הוא חשוב לך מידי.

"תגלה לי...
הנה, הוא צריך לחזור, כבר 13:00, ומנסה לנטרל את עצמך מהמחשבות
ומנסה לשמור על שפיות, ומחזיקה את גופך כדי שלא יתפורר ולא
תיראי חלשה, ודלת נפתחת ואת מביטה בו, ומחייכת(כמה שאת שחקנית
מעולה), והוא מחייך חזרה, ניגש ונותן לך נשיקה, אבל מרגיש,
מרגיש שאת לא שם. ושואלת אותו אם הוא רוצה לשתות, "שחור",וטוב
שקמת, הוא לא נגע בך עדיין.
ולספל- 2 כפיות סוכר, כפית גדושה קפה, ומרתיחה מים.
ונכנס לחדר השינה להחליף בגדים, וקורא לך, וניגשת אליו, והוא
מחזיק באלבום, ורוצה שיאמר לך מדוע לא הראה לך אותו אף פעם,
ושיגלה לך, רק שיגלה לך מדוע הוא היה במיטה שלו, מתחת למצעים
שלו.

תשקר לי..."
ושותקת, והוא מחבק אותך, ורוצה לדבר, ומחזיקה אותו כל כך חזק
ולא רוצה שירפה ממך לשניה, והוא שותק איתך עכשיו, ולא רוצה את
האמת, רוצה שישקר לך, שיאמר שהיא לא שם, ואפילו לא הזיכרונות,
רק רוצה שישקר לך, והוא שותק.


"אבל בכל זאת...אי אפשר ככה..."





3/4/04
משפט ראשון בכל פיסקה לקוח מ"תענה לי" של  "היהודים"
השאר, זה כבר אני.