היום היתה לי את ההזדמנות לראות את האדם הכי מושלם,
אבל פיספסתי אותה,
כמו הרבה דברים שעליהם אני מוותרת...
ומה שהכי אבסורדי בכל הסיפור,
זה שתמיד יוצא שאנשים אחרים שלא מתעניינים - רואים.
אני מאמינה שהרבה אנשים יחשבו שזה רע,
יחשבו שאני סתם עוד איזה גרופית בת 14 שלא יודעת מהחיים שלה.
אבל אני לא מרגישה ככה, אני מרגישה שזה לא עוד סתם משהו,
זו עוד לא סתם אובססיה. זהו משהו שיהיה חרוט לי בזיכרון.
אומנם, אני מאמינה שזה יגמר מתישהו,
כי דבר כזה קרה לי בעבר, ואני מכירה כל כך טוב את ההרגשה...
הדבר שכל כך נהנתי לראות ולשמוע - יעלם לו בעתיד הלא רחוק,
ומה שאני צריכה כרגע זה לשתוק.
בנתיים אין דרך לשכוח,
אני גם לא אנסה לברוח... כי אני יודעת שזה חסר טעם - ככל
שמנסים לשכוח, כך הרגש נהיה יותר חזק - כל כך מתאים וכל כך
נכון.
עכשיו אני באמצע של סימן שאלה, לא ממש ברורה,
אני פשוט לא רוצה יותר להפגע!
אני רוצה שהדמיון יהפך למציאות,
ושהעצב יעלם לצמיתות!