"זוכר איך היינו לבד מול הכוכבים במדשאות של כפר הנופש, עשינו
אהבה?" שאלתי את גיא כשידיי מחפשות את גופו החמים אשר הספיק
להתחמם תחת השמיכה הרכה.
"בטח זוכר, צריך לחזור על זה", אמר והסתובב עם גבו אלי תוך כדי
משיכת השמיכה. דבר אשר הוכיח שוב את התפוררות הקשר שניסינו
לבנות שלוש שנים.
שלוש שנים היינו יחד, שלוש שנים של ורדים וזרדים. עליות,
ירידות ואפילו פרידה למשך חודש ימים, כאשר נסעתי עם חברותיי
לטיול. אך בתקופה זו בחיי לא משנה לאן הבטתי או לאן פניתי,
פניו של גיא ליוו אותי לאורך כל הדרך.
עד לפני שבועיים, כאשר הוא הצליח לשכוח את יום השנה שלנו. עם
המצב הזה למדתי לחיות. אבל ליבי חשק במצב אחר. ואולי ברגעים
ההם למישהו הייתה תכנית שלמה איך להפוך אותי למאושרת.
"נעים מאוד, אלון", אמר הבחור וחייך.
"נעים מאוד גם לי, אלון", עניתי בחיוך רחב והמשכתי עוד חלקיק
שנייה להחזיק בידו החמימה שהושיט, כאשר ידי השנייה מנסה לנער
את מכנסיי מהלכלוך.
"את בסדר?" שאל והביט בעיניי. עניתי לו שאני בסדר וברגע זה
למען האמת, שיקרתי. איך בחורה יכולה להיות בסדר כאשר היא
מדגימה את נפילת המאה מול הבחור הכי יפה באזור ורק בגלל שהביטה
בו לרגע אחד יותר מדי.
הייני נבוכה, לחיי האדימו, ליבי פעם וראשי היה מבולבל האם זה
בשל ההתרגשות או הבושה.
"את מרשה לי להזמין אותך לקפה? כפיצוי", שאל והמתין לתשובתי.
"כן, כמובן", עניתי לו, אך לא הצלחתי להבין כפיצוי על מה.
והינה לאחר כרבע שעה מהרגע המביך בחיי אני יושבת רגועה וצוחקת
בבית קפה עם בחור מקסים. תוך כדי שיחה נעימה התברר שהוא מגיע
לעבוד כאחראי רכש בחברה ושאנו אמורים לעבוד יחד על פרויקט גדול
שהמתין רק לו. לאחר שחזרתי למשרדי היום המשיך להיות ככל אחד מן
הימים במשרד ורק מי שהכיר אותי היטב יכול היה לנחש כי קרה לי
משהו מוזר. בבית המתין לי גיא מול הטלוויזיה שלא הביט בי
אפילו, ערמה של כלים מלוכלכים במטבח, כאשר איתם לנהל שיחה היה
יותר יעיל ונעים מאשר איתו.
החודשים הבאים עברו מהר מהרגיל, עבודה התבצעה ותקתקה ורק היה
חסר משהו בשביל הלב בבית. במשרד היה את אלון אשר השיחות
והעבודה איתו הפכו את השעות לנעימות, ואת החזרה הביתה למתסכלת.
תקוותי היחידה הייתה הנסיעה לסיאטל. עסקית אבל בהחלט שינוי
מרענן. גם תקווה זו, כמו רבות בחיי בתקופה האחרונה, הייתה
אבודה כאשר התברר כי שגיא, מנהל הפרויקטים שלנו החליט שלא
יסתדר בלעדיי ושיבץ לנסיעה את לינת ולא אותי.
אבל כפי שכבר הבנתם בטח, לעולם ולמזל תכניות שונות משלנו ולכן
יש הפתעות בחיים. לעתים הפתעות אלו נעימות ביותר. אחת כזו נחתה
עלי יומיים לפני הנסיעה של החבר'ה, כאשר כבר תכננתי לי חיים
יפים במשרד ללא חצי מהצוות הרועש.
"כנסי אלי למשרד", נשמע קולו המעצבן של שגיא דרך הכריזה
הטלפונית. בהליכה למשרדו עיקמתי את פניי, כי ידעתי שהוא עצבני
ורק קיוויתי שלא עליי.
הדבר הבא שאני זוכרת הייתה הצרחה שלי "יש!!!" שנשמעה גם בקומה
למטה. "יש, אני גם באה",
צעקתי בצעקה נוספת שקטה מהקודמת בניסיון להירגע.

המזוודות כבר היו ארוזות והאוכל לשבוע ימים בשביל גיא הדיף
ריחות מעולים. הבטתי בדירה הקטנה שלנו והרגשתי מן פרפרים בבטן.
פרפרים של התרגשות. של רצון לעוף משם ומהר.
כאחת שרגילה לטיסות ארוכות הצלחתי להעביר את הטיסה כמעט וללא
ג'ט-לג. רוב החברה היו שפוכים במיטות. אני התענגתי לי לאחר
הטיסה שעה קלה באמבט חם עם קצף.
היחידים אשר העייפות לא הצליחה להפיל, היו אני ואלון. ישבנו
לנו כמעט כל ערב בלובי ודיברנו על החיים, והפרויקט אשר היה
לפנינו."את יודעת, אנחנו מתחילים לעבוד ב-09:00" אמר אלון
וחייך. "אני יודעת", עניתי לו והסמקתי. באותו הרגע ידעתי שהערב
עוד צעיר והרבה עוד לפנינו.
הנרות על השולחנות האירו את החדר באופן מסתורי ונעים לעין
וברקע התנגן לו אמסטרונג.
"זו מסעדה בהחלט נחמדה", אמרתי לאלון ונגעתי קלות בידו. "אתה
יודע, זה מוזר, לכולם יש ג'ט לג ולנו אין", וצחקקתי.
אלון רק חייך. הוא היה שקט במיוחד באותו הערב.
בחוץ היה קר ומושלג. האדמה הייתה יפה כל כך, טהורה. הכול היה
לבן. כל כך שונה מהארץ.
בלובי היה שקט כרגיל, עלינו לקומה ה- 19 בה היו כל חדרי הצוות
ממוקמים.
המשכנו לשתוק. ידעתי שבמוחו של אלון מתבשלת תכנית זימה.
"לילה טוב", אמרתי לו בחיוך זדוני וערמומי.
"לילה טוב", ענה וחייך.
זה היה הרגע שבו הרגשתי מבוכה לא מעטה מזו אשר חשתי כאשר פגשתי
בו לראשונה.
אך הסיבה הייתה בהחלט ברורה. חשקתי בו, וקיוויתי שכן גם הוא.
לא עברה דקה תמימה, מצאנו את עצמנו אצלי בחדר מתנשקים ליד הדלת
הפתוחה. הקור שחדר לעצמותינו בשל מזג האוויר התחלף לו לאט לאט
בחמימות ותשוקה.
ניגשנו לחלון החדר מחובקים, חושקים וחוששים.
העולם נראה מלמעלה כשמיכת פוך לבנה עם נצנוצים של אורות. אלון
קירב אותי אל החלון הקר והגדול כשפניי צמודות לזכוכית הקרה
וגבי אל גופו החם. חשתי איך ראשי מסתובב מהתרגשות ורק ראיתי
כמה יפה השמיכה הלבנה אשר כיסתה את אדמת סיאטל.
הריחות המוכרים והצעקות החזירו אותי למציאות של "בן-גוריון".
אחריהם הגיעו הכלים והריקנות שבבית. גיא אפשר היה לחשוב בכלל
לא התרומם מכורסת הטלוויזיה. הכול היה במקום, כפי שהיה גם לפני
שבועות. דבר לא השתנה. פרט למשהו קטן בתוכי.
היה בי את הזיכרון איך אני ואלון עושים אהבה. גבוה גבוה.
בשחקים. במקום אליו מציאות היומיום אינה מגיעה. ופתיתי שלג
מצפים את העולם בלבן.


מוקדש לך, האחד אשר גרם להאמין כי הם לא מתו...