רגע שוטף רגע במהירויות מסחררות, העולם מתערבל בחלומות
וסיוטים. אנשים כה רבים ראיתי כבר מתים, אף כי הם הולכים
ומדברים. שלדים מכסים את הרחובות, ואף הם מתכסים בצמחיה עבותה
אשר אין מי שיקצץ ויטפח אותה. הגוף שלי מתעטף באדישות וקרירות
בעודו מנסה להתעלם ממה שמסביב לו. המחשבה שלי מאבדת כל קשר
שהוא עם ההגיון הצרוף של מה שהיה כל כך מוכר בעבר, ולמה שהיא
תוכל לשמור את מה שאמיתי כשכל מה שהיה כל-כך אמיתי אבד מזמן
לתאבת בצע ושנאה?

הגוף מתנוון, המחשבה ניעשת יותר ויותר מעבר למקובל, האם הוכחתי
שאין צורך בחיים ארוכים כדי לגלות כל-כך הרבה דרכים.? האם
האנשים הרבים שראיתי מסביבי ימותו פעם נוספת מעבר לחלומות שהיו
לי?
העצים בוערים הפוך, ואינם בוערים בכלל. אני אחזתי בידי את הדבר
הגדול הבא, חיים נקיים, תמימים ושבריריים, אך הם לא היו שייכים
לי משום בחינה שהיא. כל-כך קרוב ליד שלי, מרחף כל כך קרוב אליה
אך עדיין רחוק מבלי שאוכל לשער לעצמי עד כמה. העוצמה של זה
בלתי נתפסת כרובה לאדם הקדמון. ידי אוחזת ביד קטנה יותר, חלשה
יותר, נקיה יותר, ותמימה יותר, אם כי אינה רחוקה יותר מהמציאות
וההגיון של שגרה וכאב, אבדון ושנאה, אך האין היא אמורה להיות
התחלה?

מילים מסתחררות בתוכי במקצבים משונים וזריזים, אינם עוצרים
לרגע ומפעימים את רגשותיי בלי הפסקה. אני לא רוצה שהם יעצרו
אפילו לרגע אחד וזו אפילו לא ההתחלה, אני יודע שההגיון הוא סתם
שגרה קלה של הבדרך-כלל-שלי אך איני רוצה לותר על זה כשגופי
מתקשה אל מול העולם ורגשותיי עדיין נותרים גולמיים לחלוטין.
אין לי שמץ של מושג איך לאחוז בכל אשר מסביבי עם מה שאין לי כי
העולם שלי הוא כה שונה.

התחיל כמונולוג אך איכשהו זה נראה לי יותר ויותר כמו שיר מסוג
כזה או אחר... אך בגלל שהמבנה היה כזה, לא רציתי לשנות זאת וזה
נשאר כמונולוג.