אני שוב חולמת בהקיץ, מי שיסתכל מהצד, סביר להניח כי יראה אותי
כמשוגעת.
ילדה מוזרה יושבת, עם דיסקמן שמחובר אליה כמו איניפוזיה, בוהה
מהחלון ומדי פעם מופיעות לה עויתות מוזרות על הפנים. מי שיסתכל
טוב יראה שהעניים נוצצות.
מי שמעולם לא הרגיש, לא ידע שהנצנוץ הזה הוא בעצם בכי עצור שרק
מחכה להתפרץ, בכי שמחכה כבר הרבה זמן שם.
הילדה הזאת חיה באופוריה. היא חיה בעולם משלה בו הכללים שונים
והגורל והיעוד שלה מובילים אותה מתוך דחפים פנימיים.
שנתיים היא היתה רדומה, בוכייה ועצובה ופתאום היא מתחילה
להתעורר.
אט אט הסיוט נעלם...
והצחוק והגיחוך שוב מתפשטים על שפתיה.
ולמרות שקשה להכיר באותה אמת עגומה, לא משנה כמה ריגעי התעלות
היא עוד תחווה ,בסופו של דבר יהיה שם משהו שימשוך אותה לתוך
אותה מציאות עכורה שמחכה לה, שמחכה רק לשניה בה היא תסטה מהקו
ותיפול בחזרה. היא חושבת שהכל בסדר, שהיא המשיכה, אבל מסתבר
שיש חללים שהזמן לא יוכל למחוק, אפילו אם היא תרצה בכך מאוד.
והיא שוב מתנדנדת ושוב כמעט מועדת, אבל הפעם לא, הפעם היא
מחזיקה את עצמה, הפעם היא עוזרת כוחות וממשיכה לאחוז בשינייה
באותו רגע אושר שקורץ, כן! היא חוזרת להיות אותה ילדה מאושרת
ושמחה, אותה ילדה שעדיין מאמינה בתמימות וכשהיא רוצה משהו גם
אם זה יקח לה חיים שלמים היא תשיג אותו בסופו של דבר ולא
משנה!
היא עוזרת אומץ, קומצת אגרופים, מוצאת את חצי הכוס המלאה
וממשיכה קדימה במלוא המרץ לעבר האור הגילוי והמטרה!

והכי חשוב, היא יודע שהיא יכולה ולא בזכות אחרים, אלא בזכות
עצמה ועצמה בלבד!