השמחה התחלפה בעצב שהתחלף ביאוש. השעות נקפו ואף אחד לא בא.
גידי ישב במרכז החדר, על כסא פלסטיק לבן. על הספה ישבה אמא,
ואבא עמד ליד החלון והביט החוצה. "הם היו אמורים לבוא בשש"
אמרה אמא, והסתכלה על אבא שהמשיך להסתכל החוצה מהחלון.
גידי אמר "הזר מגרד לי" ואמא אגרפה את ידה ונשכה את הפרקים.
"אל תוריד אותו עדיין. עכשיו רק שבע. הם עוד יבואו, תראה." על
השולחן ליד גידי היו קערות עם במבה וביסלי, ועוד קערה אחת עם
סוכריות טופי. גידי שלח יד לעבר הקערה ולקח סוכריות טופי תפוז
אחת. הוא הסיר ממנה את העטיפה ותחב אותה לפיו, מתענג על הטעם
המתוק - מוכר שלה. את העטיפה הוא הניח על השולחן, ליד חמש
עטיפות ריקות אחרות של טופי תפוז. אמא אמרה, "אתה תגמור את כל
הטופי תפוז! מישהו מהכיתה שלך בטח אוהב טופי תפוז!" וגידי אמר
"ואם אף אחד לא יבוא, סתם אני אוכל פחות טופי תפוז". אמא אמרה
"אתה עוד תראה שהם יבואו", אבל לא אמרה לו שום דבר אחר על טופי
תפוז.
השעה היתה כבר שבע וחצי. אבא עדיין הסתכל מחוץ לחלון ולא אמר
שום דבר. לגידי כבר התחיל לכאוב בטוסיק מלשבת על הכסא ולאכול
סוכריות טופי תפוז, אז הוא קם והתחיל להסתובב בחדר. אמא כבשה
את פניה ברצפה. על השולחן בסלון היה קנקן מלא מיץ פטל ועשרים
כוסות פלסטיק, עוגת שוקולד עם קצפת שעליה היה כתוב 'גידי בן
10'. גידי הוריד את הזר מהראש שלו והתחיל לזרוק אותו באוויר.
זריקה - תפיסה. זריקה - תפיסה. זריקה ---  הזר נפל על הרצפה
והתגלגל מתחת לשולחן. אבא התכופף, הרים את הזר והניח אותו על
השולחן.
"אמא, אני רוצה פרוסה מהעוגה"
"חכה, הם יבואו עוד מעט, אני מבטיחה, ואז אתה תקבל את הפרוסה
הכי גדולה".
"עם העשר אני רוצה".
"מה שתרצה, גידי".
קולות נשמעו פתאום מחוץ לחלון. "גידי השמן, בבטן יש לו בן, איך
קוראים לבן, איך קוראים לבן, גידי השמן!". אבא הציץ מחוץ לחלון
ואמר, "החוליגנים הקטנים,! Sie scheden die Geburstag des
Kind", ואמא אמרה "די, שאול, הם יבואו".
גידי התעייף מלהסתובב בחדר סתם ככה והשעה היתה כמעט שמונה, אז
אמא הציעה שהם ישחקו קווקווה דלה עומר. גידי אמר, "לא! זה משחק
של קטנים! אני רוצה לשחק במכונית שלי!" ואמא אמרה "מה שתרצה,
גידיל'ה" אז גידי לקח את מכונית הצעצוע שלו מהחדר והתחיל להסיע
אותה על הרצפה ולעשות קולות "טוווווו! בום!".
אמא קמה וחיבקה את אבא. גידי לא הסתכל. אמא התחילה לבכות.