בדרך כלל, כשהפרפרים מתעופפים באוויר, הם מבשרים את בואו של
האביב. אך הפעם זה לא היה נכון.
הפעם, דווקא החורף משמש ובא, אבל פרפר אחד הופיע, אחד צבעוני
במיוחד-כאילו משום מקום.
ברקים ברקו בשמי הלילה, רעמים רעמו, והפרפר שעליו השגחתי במשך
כל היום נשאר בקרבת מקום.
מהרגע שיצאתי מבית-הספר הביתה, הוא עופף מאחורי - כאילו תפס
אותי, דווקא אותי-האדם הכי פחות פרפרי בעולמנו. הוא הביט עליי
בעיניים הפרפריות שלו, שנמצאות במקום כלשהו שאני לא מצליחה
בכלל לראות. ככה הבטתי בו במשך כל היום הארוך והקר הזה.
בהיתי בו, והיה נדמה לי שגם הוא בוהה בי. אחרי בהייה ארוכה
ומעייפת נורא - נרדמתי.
בבוקר כשהתעוררתי, הוא עדיין היה שם, מעל מיטתי. עדיין מביט
בי. גם בדרך הבוצית והגשומה לבית הספר הוא עקב אחרי.
ניסיתי לזהות את כל הצבעים שעטפו את כנפיו: ירוק, בורדו, סגול,
ורוד, אדום, כחול. היו עליו גם צבעים שאין להם שמות בעולמנו.
זה בהחלט היה הפרפר הצבעוני ביותר שבו נתקלתי.
ככה, הוא נשאר איתי כל כך הרבה זמן. הוא לא עזב אותי, לא
השתעמם.
אחרי כמה חודשים ששמרתי עליו, והוא שמר עליי, משק כנפיו כבר
החליש והאט.
שוב נרדמתי, מהופנטת ממנו.
בבוקר, התעוררתי מריח פריחה משכר. מעל מיטתי התעופפו להם המון
פרפרים מעוררי השתאות מרוב יופיים - הייתי מאושרת. אבל
כשחיפשתי את הפרפר שלי - הוא לא היה שם...